איסלה חוזרת! הספר השני בסדרת שוכישוף | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"הרדדנות היא קרב חורמה בהקשרים. מטרת הקרב צודקת: כל הקשר מסמל באמת עמימות אשר מנקודת מבט קפדנית יותר מן הראוי לפוגג אותה."

בחיפוש אחר המבוא הפשוט לתקשורת
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
איסלה חוזרת! הספר השני בסדרת שוכישוף

איסלה חוזרת! הספר השני בסדרת שוכישוף


פתיחת הספר השני בסדרת שוכישוף "זקני הסלע"

 

כששמעתי את הצרחה לא נעצרתי. בקצה היער, במקום שבו עצים גבוהים פינו את מקומם לשרכים רכונים, לא התעכבתי ולא הבטתי לאחור. פִּרְאִיָה היתה מלאה המיה של צלילים מסקרנים: צווחות ציפורים, נהמות טורפים. עננים של חרקים זעירים העלו זמזום והעשב ליחשש תחת צליפת הרוח.

ארץ רחבת ידיים נפרשׂה מול עיני. במרחק ראיתי עמקים, וגבעות הזדקרו אל השמים. שמש קלושה היתה תלויה מלמעלה. השדות היו חשופים למבט, בלי עצים שיעניקו מחסה. החלטתי לצאת אל ההר העטור סלעים, שם אוכל להיצמד לצללים. כשאשקיף על פִּרְאִיָה מלמעלה, אדע לאן ללכת.

התחלתי ללכת מהר יותר.

אבל הצרחה פילחה את מחשבותי. השערות שעל גבי סמרו, הנשימה נתקעה לי בגרון. טיפת גשם נפלה לי על האף, ונרתעתי בפחד. זה היה שועל שמתחנן לעזרה.

המשכתי להתקדם בין השרכים. זה לא קשור אלי, אמרתי לעצמי בתקיפות.

מאז עזבתי את התַּנְהֵמָה הגדולה נהגתי להתגנב מתחת לעצים השכם בבוקר ונמנעתי מכל יצור שהחושים שלי קלטו בדרך - אפילו שועלים. פעם רציתי מאוד להיות עם בני מיני, קיוויתי שהם יעזרו לי למצוא את המשפחה שלי. עכשיו כבר ידעתי את האמת: המשפחה שלי מתה, חוץ מאחי, פִּירִי. הוא אבד לי במרחבים הירוקים העצומים של פִּרְאִיָה.

לעולם לא אראה עוד את בָּא, את מָא, את רַבְמָא. המקום בתוכי שבו הזיכרונות שלי מהם הלכו והתפוגגו, עכשיו שכנה בו פקעת אפלה.

ניסיתי לא לחשוב על סִיפְרִין, השועל הנאה שפגשתי בתַּנְהֵמָה. הוא הגן עלי מפני הרוצחים של המָג - השועלים החלוּלים שעיניהם מוקפות באדום. הוא עזר לי לתפוס טרף, לקח אותי למקום מסתור.

כבר התרגלתי לראות בסִיפְרִין חבר.

לא סומכים על אף אחד מחוץ למשפחה, כי לשועל אין חברים.

רַבְמָא צדקה בעניין הזה. סִיפְרִין רימה אותי. הוא השקיף מהצד בזמן שהלהקה של המָג הרגה את המשפחה שלי. הוא נתן לי להאמין שהם עדיין בחיים. על הירך הקדמית שלו היתה חקוקה הצלקת שנראית כמו ורד שבור, החוֹתָם של החלוּלים. חותם שהוא ניסה להסתיר.

הוא שיקר לי מהרגע הראשון.

הרמתי ראש והצצתי מעל לשרכים. אחרי טיפת הגשם הראשונה באו אחרות. הן טפפו על העלים, קיפצצו מהם ונשרו לארץ. קפאתי במקום, באוזניים מסתובבות מצד לצד. לרגע קט שרר שקט. נשמע רק רשרוש העלים ברוח, טפיפת הגשם שירד מהשמים המחשיכים. השועל יילל שוב.

קולו נשבר והפך לשורה של נביחות. "הצילו! שמישהו יעזור לי! אני לא מצליח לצאת!" הוא התחיל לייבב כמו גור, אףעלפי שהיה ברור לי שהוא שועל בוגר לגמרי.

התגנבתי בין השרכים, באוזניים מפרכסות בכל הכיוונים. לא הצלחתי לפענח מאין מגיע הקול. היה נדמה לי שהוא בוקע מתחתי, כמעט כאילו הוא פורץ מבטן האדמה. הטיתי את החרטום. מעלי היה סבך של גדר חיה וקיסוס. איפשהו מתחתיו בעבעו מים, אולי מאיזה נחל נסתר. האם השועל נמצא שם למטה? מה לא בסדר איתו?

התקדמתי במסלול מתפתל, על כפות מהוססות. שני עורבים חגו בשמים, צללו מטה בנוצות שחורות בוהקות. אחד מהם פער את מקורו וקרא קאאה! קאאה! כשהתקרבתי אל הקיסוס גבר הרחש של זרימת המים. רחרחתי בין העלים ונשימתי נעצרה. העשבים התדלדלו במהירות, והקרקע צללה אל תוך ערוץ. נחל קלח על הסלעים מתחתי.

"הצילו!" יילל השועל. "אני תקוע!" עכשיו ראיתי אותו, על קרקעית הערוץ. הוא נאנק, התאמץ בכל כוחו להשתחרר. "ברחתי מכלבים שרדפו אחרי והחלקתי על הגדה. לא שמתי לב". הוא התנער ואז צנח שוב למים בשכשוך. "הכַּפָּה שלי לכודה!"

הוא נשם בכבדות ומשך, אבל הרגל האחורית שלו היתה נעוצה בין הסלעים. מים אדמדמים בעבעו על צלעותיו. מעל לראשינו הגשם התחזק. פלגים שטפו על פני הגדה, והמים למטה גאו.

השועל התנשף במאמץ. "זה נהיה עמוק יותר. הגשם..." הוא ירק מים מלוא הפה. הזנב שלי פרפר במתח כשבחנתי את נתיב הנחל. טבעות כהות עיטרו את גדת הערוץ, גבוה מעל לראשו של השועל. סימני מים מגשמים קודמים. הנחל עוד יעלה גבוה יותר.

לא סומכים על אף אחד מחוץ למשפחה...

הפרווה הנוקשה שעל זנבי סמרה. נדרכתי לקראת ריצה. השועל הזה בכלל לא קשור אלי. הוא לא הבעיה שלי. אני צריכה לשמור על עצמי, להתמקד בחיפוש אחרי פִּירִי. אני חייבת להמשיך לנוע.

אבל הכפות נשארו לי נטועות באדמה.

אני לא יכולה סתם להשאיר אותו לטבוע כאן.

סרקתי בעיני את השפה העליונה של הגדה המרוחקת, שהיתה מכוסה בסבך שופע עלווה. "אמרת שכלבים רדפו אחריך. לאן הם הלכו?" - החרטום שלי התקמט. לא הצלחתי להריח הרבה מלבד אדמה וקליפת עץ. השמים רטטו בגשם הקריר והצלול.

"הם ראו אותי נופל והסתלקו בנביחות. הם בטח..." - השועל אפור הפרווה מתח את צווארו כדי להסתכל עלי. אוזניו פירכסו לאחור. "את רק גורה". היתה אכזבה בקולו.

התקדמתי בגניבה על פני הקיסוס, בחיפוש אחר מקום בטוח לדרוך. "אז מה?", סיננתי. "אני יודעת יותר ממה שאתה חושב". כבר הספקתי ללמוד כמה דברים מאז שעזבתי את המאורה שלי בתַּנְהֵמָה הגדולה. ידעתי להתמַסֵךְ כדי להתחמק מעיניהם הצופיות של כלבים, ידעתי לקָרֵק כדי לבלבל את הטרף שלי. השׂבעתי את רעבוני בעכברים ונברנים, אחרי שלכדתי אותם במיומנות שמעולם לא חשבתי שתהיה לי. אז מה אם סִיפְרִין עזר לי? עכשיו אני מסתדרת בלעדיו.

העננים כיסו את היום בצעיף. אור השמש הפך בבתאחת ללילה, כמעט בלי לעצור בדמדומים. הגשם התחזק, ליקק את הפרווה שלי לאחור. ראיתי איך המים גואים לאורך גדת הערוץ, מתנפצים על כתפיו של השועל. מתערבלים סביב גרונו.

השועל הטיל את ראשו לאחור ופלט נביחת אזעקה, כאילו אני לא שם.

החלקתי כפה קדמית מעבר לשפת הערוץ. "אתה רוצה את העזרה שלי או לא?"

הוא בחן אותי באפלה הגוברת. "בבקשה... תעשי מה שאת יכולה. אני לא רוצה למות כאן למטה. המשפחה שלי...".

הרגשתי דקירה בזיפים. נשכבתי על הגדה, על שפת המדרון שירד אל הערוץ. האדמה היתה דביקה, נצמדה בגושים לכפותי וחדרה בין כריות האצבעות. החלקתי במורד הגדה. נעתי באיטיות, בלמתי את עצמי ברגבי אדמה, סילקתי במצמוץ את טיפות הגשם מהעיניים. הגדה סביבי היתה תלולה. לא יהיה קל לגרור את עצמי החוצה, אבל מאוחר מדי, אין טעם לחשוב על זה עכשיו.

מים געשו והתערבלו מתחתי. כל השועלים יודעים לשחות כשהם מוכרחים - את זה ידעתי מבָּא, שאהב לטבול במים בפִּרְאִיָה כשהיה גור. "זאת הדרך הכי טוב לצנן את הפרווה ביום חם". אבל לא הלהיבה אותי המחשבה על קפיצה לנחל. לפחות הוא לא עמוק יותר מן הגובה של השועל הזה. החרטום שלו זינק למעלה כשהתאמץ לשאוף אוויר, והמים ניתזו סביבו.

"אני טובע!" הוא ייבב כשהגעתי בגלישה לגובה הצוואר שלו, בדיוק מעל לקו המים.

"אל תזוז". עצה מיותרת - הוא ממילא לא יכול ללכת לשום מקום. חשקתי שיניים וזינקתי אל תוך הנחל. המים הקפואים נשכו לי בבטן. לשבריר שנייה שקעתי תחתיהם, והבהלה תקעה בי טפרים. ראיתי רק בועות, שמעתי רק איוושה. רגע אחרכך הגחתי לאוויר. הזרם משך והרחיק אותי מהשועל אפורהשיער, גרר אותי במורד הנחל. חתרתי נגדו בכפותי ופרפרתי בחזרה - זאת היתה הקלה לגלות שבָּא צדק, השחייה אכן באה באופן טבעי.

נחשול חדש של מים הטיח אותי בשועל אפורהפרווה. פרפרתי עם הכפות עד שהתאזנתי. אולי טבעי לי לשחות, אבל זה לא קל. עיניו של השועל פגשו את עיני. העיגולים השחורים שבמרכזן הצטמצמו לחרכים של אימה.

"בבקשה תמהרי", הוא ייבב. החרטום שלו השתרבב למעלה בניסיון נואש לשאוף אוויר.

ניסיתי לצלול מתחת למים אבל הזרם החזיר אותי למעלה. נשמתי עמוק ושוב קפצתי פנימה, פילחתי בחוטמי את פני המים ובעטתי ברגליים כדי לשקוע למטה. לחץ המים התהדק על גרוני, אבל מן ההתמַסְכוּת למדתי לעצור את הנשימה.

היה קשה לראות מבעד למים האדמדמים. גיששתי כמה שיכולתי בחושים שלי בזמן שנאבקתי להתקדם כנגד הנחשול. ראיתי במעומעם את הרגליים של השועל. כפה אחת היתה נעוצה מתחת למצבור קטן של סלעים. הסתערתי ותפסתי את הסלע הגדול ביותר בין לסתותי. הוא לא נע, ואני ריחפתי במים לאחור כשהרגליים החופשיות של השועל משתוללות ובועטות סביבי. האוויר שברֵיאותי לחץ לי בחזה. ריכזתי את המחשבה וניסיתי שוב.

סלע, זוז...

ציוויתי עליו ללא קול. זוהר קלוש האיר את המים הגועשים. השועל הפסיק לבעוט, מה שהקל עלי להגיע לסלע. עכשיו הרגשתי את הצורך באוויר, שנעץ לי טפרים בגרון. בפרץ אחרון של מרץ חתרתי בכוח אל הסלע ושוב הידקתי סביבו את לסתותי. הוא התנדנד מעט בעקשנות ואז ניתק ונפל לי מהפה. הראש שלי בקע מהמים כשהתהפכתי לאחור נגד הזרם. הטחתי את עצמי בגדה, נאחזתי בה בטפרים וגמעתי אוויר במאמץ.

השמים היו קודרים, מכוסים בענני גשם. הנחל נהם תחתי, גאה עוד ועוד תחת המבול.

לא ראיתי שום סימן לשועל אפורהפרווה.

האם הוא שקע מתחת לזרם? האוזניים השתטחו לי לאחור. נזכרתי בשני השועלים בכלובים של החוטפים, אלה שנותרו מאחור כשאני ברחתי.

גררתי את עצמי למעלה על גדת הערוץ. כפותי החליקו על האדמה הספוגה במים. נזקקתי לכל שרידי הכוח שלי כדי לנעוץ בגדה את הרגליים הקדמיות ולהניף את עצמי למעלה. קרסתי מתחת לשיח קוצני. למרות נשיכת הנחל הקרה וטפיפת הגשם המתמדת, הדם בער לי בעורקים.

דימיינתי את פִּירִי, את העיניים הנוצצות שלו ופרוותו המנומרת. רציתי לראות אותו כפי שזכרתי אותו, משַׂחק בדֶרֶכְפֶּרֶא ליד המאורה שלנו, רודף אחרי חיפושיות בעשב הגבוה. ניסיתי להיזכר בזנב המשתולל שלו. אבל התמונה שעלתה לי בראש היתה שונה.

פִּירִי היה קרוב אבל חבוי מתחת לערפל. כשהמחשבות שלי התמזגו בשלו הבחנתי בדמויות עמומות, מאיימות ולא מוכרות. אחת מהן פסעה צעד לעברי ועיני קלטה נצנוץ לבן של ניב.

ואז קולו של פִּירִי, שקט מאוד: אני בצרות, אִיסְלָה. יש כאן צללים, ועצים עם ענפים שתופסים כמו טפרים.

"אני לא אוותר עליך, פִּירִי! אני אמצא אותך, מבטיחה!"

דחיפה קלה שלפה אותי מתוך ההזיה. עיני נפקחו בבתאחת והאוזניים נדרכו. הגשם המשיך לטפוף על השיח. מולי עמדה דמותו של שועל. הנשימה נלכדה לי בגרון. היה קשה לראות אותו בבירור בגלל הבוץ הסמיך שנדבק לו לפרווה.

מצמצתי בבלבול. "פִּירִי?"

הקול שענה לי לא היה קולו של אחי. "השם שלי הַייקי. אני חושב שאת הצלת עכשיו את חיי".

המצח שלי התקמט - לרגע התבלבלתי.

"הנחל המוסתר הזה", הוא המשיך. "החלקתי למטה והכפה נתקעה לי. אני לא יודע איך שיחררת אותה, הסלע הזה היה כלכך כבד". הוא הטה את הראש והסתכל בי ביראת כבוד. "איך קוראים לך, שועלונת?"

מצמצתי בהפתעה. אז הוא לא טבע. "אני אִיסְלָה".

השועל בחן אותי רגע ארוך. ואז הוא ניער את הפרווה המלוכלכת שלו והציץ בגניבה מעבר לכתף. קולו היה שקט. "הכלבים האלה... ההם שרדפו אחרי. לא נראה לי שהם באמת הסתלקו מפה".

הזנב שלי הסתמר. "איפה הם?" רשפתי.

זמורה התפצחה במרחק כמה צעדים.

מי שענה מאפלת השרכים לא היה שועל.

"ממש פה", נהם הכלב. "חיכינו לכם".

"זקני הסלע" הוא הספר השני בטרילוגיית שוכישוף, מאת ענבלי איסרלס. קדם לו הספר "החלולים". 

 קרדיט צילום: Richard Mansell