אורשלים. תחנות | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"'קשה הדבר מאוד, אתא יודע קלאודיוס,' הוא אמר כממתיק סוד, 'להיות אֵל בלבוש אדם'"

אני, קלאודיוס
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
אורשלים. תחנות

אורשלים. תחנות


פרולוג

הלילה האחרון של מוחמד אבו חְ'דֵיר

 

הלילה שבין 1 ל-2 ביולי 2014 נפתח בהלוויה של נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגיל-עד שער, שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו שלושה שבועות קודם לכן בצומת גוש עציון על-ידי פעילי חמאס. הוא נמשך בניסיון לינץ' בערבים בכיכר החתולות, ובפינוי כיסא תינוק ממכונית כדי לפַנוֹת מקום לקורבן, והסתיים בגופה חרוכה ביער ירושלים. בדיעבד אפשר לומר כי הלילה הזה יירשם כנקודת תפנית במערכת היחסים בין ישראלים לפלסטינים בירושלים. התחנות השונות של הלילה המר ההוא עשויות ללמד משהו על ירושלים, 47 שנים אחרי כיבוש מזרח העיר ואיחודה.

 

תחנה ראשונה: כיכר החתולות, שמונה בערב

איש אינו יודע בוודאות מדוע כיכר האבן השקועה והכעורה שבין שכונת נחלת שבעה לבין גן העצמאות קיבלה את השם "כיכר החתולות". אולי הזונות שפעלו במקום בעבר העניקו לה אותו, אולי היו אלה החתולים שנמשכו אל פחי האשפה הענקיים של המסעדות שהוקמו בכיכר, ואולי זה בגלל שכמה מהם "הועלו לקורבן" במקום על-ידי נערים שהשתייכו ל"כת השטן". שנים ארוכות נתפסת הכיכר כמקום פראי ואפל, מעֵין חצר אחורית אלימה של מרכז ירושלים.

האלימות פורצת בדרך כלל בחודשי הקיץ. באוגוסט 2010 הזדמן לכיכר יהודי אמריקאי בשם לאנס וולף, איש שוליים מן הסוג שירושלים מלאה בהם. סיפור חייו הוא סיפור של סתירות אינסופיות. הוא למד בישיבה, אבל עבד בבניית אתרים פּוֹרנוֹגרפיים. חבריו תיארו אותו כגאון, אבל בפועל הוא העביר את ימיו בשיטוטים, בעישון ובשתייה. הוא היה איש שמאל קיצוני שהעלה לחשבון הפייסבּוּק שלו סרטונים של החיזבאללה, אבל התנגד לאלימות, נמנע מהפגנות, וגם תיחזק אתר על השואה. הוא היה יהודי שעלה לארץ מתוקף חוק השבוּת, אבל סירב ללמוד עברית, והתגורר בהר הזיתים בלב ירושלים הפלסטינית.

באותו לילה שבו הזדמן לכיכר, ניגשו אל וולף כמה נערים פלסטינים וביקשו ממנו סיגריה. הוא סירב, והתפתח ביניהם עימות. אחד הנערים מצא קרש בניין והטיח אותו בראשו של וולף. "המכה שהונחתה לעבר המנוח היתה מכה מדויקת, חדה, מהירה, ללא היסוס וללא גמגום", כתב השופט בגזר הדין. וולף מת במקום.

חברו הטוב ביותר של וולף היה איברהים אבּוּ אל-הַוָוא, שפתח בפניו את ביתו. אבּוּ אל-הַוָוא הוא תושב הר הזיתים, מוסלמי-סוּפי אדוק שמפעיל מעֵין בית אירוח חינמי לתרמילאים ומשוטטים עצמאיים מכל העולם. לאחר מותו של וולף נפל אבּוּ אל-הַוָוא למשכב. בראיון שהתקיים איתו תלה את מחלתו ברצח, והתקשה לעצור את הדמעות: "בגלל זה נהייתי חולה. בהתחלה חשבתי שמי שהרג אותו הם יהודים, כי הוא היה הולך עם כַּפייה ועם דגל פלסטין קטן על החולצה. אבל זה כואב לי יותר שזה ערבים. איך הם גדלו הילדים האלו, שמרביצים לזקֵן, ועוד בחודש רמדאן?"

כשוולף הובא למנוחות, בהלוויה צנועה בגבעת שאול בירושלים, אבּוּ אל-הַוָוא – ככל הנראה האדם היחיד בעולם שבכה על מותו – נאלץ להישאר מחוץ לבית הקברות. "היה רב שאמר לי שאסור לי להיכנס. אז נשארתי בחוץ", הוא סיפר. בדף הפייסבּוּק של וולף נשאר המוטו: "אם אני לא יכול לרקוד, אני לא אקח חלק במהפכה".

ארבע שנים לאחר הרצח של וולף, שוב בחודש הרמדאן, בסביבות השעה שמונה בערב, שלושת העובדים הפלסטינים של החניון הקטן שליד כיכר החתולות ישבו לארוחת סיום הצום: חומוס, פּלפּלים, פיתות וירקות. שלוש שעות קודם לכן, בזמן שמשפחות שער, פרנקל ויפרח קברו את יקיריהם, כמה עשרות פעילי ימין קיצוני נאספו להפגנה מתחת לגשר המיתרים שבכניסה לעיר. את ההפגנה הובילו ח"כ לשעבר ופעיל הימין הקיצוני מיכאל בן ארי, ושותפו איתמר בן גביר. הקריאה "נקמה" התחלפה במהלך השעות ב"מוות לערבים", ודווקא לקראת סיומה הלכה ההפגנה וגָדלה בעזרת רשתות הווטסאפּ שהזעיקו מפגינים נוספים.

לכל המשתתפים היה ברור שלא מדובר בהפגנה רגילה. הם זרמו מהגשר אל רחוב יפו – ברחוב המרכזי של ירושלים המערבית – עד כיכר ציון, הכיכר ההיסטורית החשובה ביותר במרכז העיר. בהתחלה שיבשו המפגינים את נסיעת הרכבת הקלה לאורך רחוב יפו, ולאחר מכן התפרקה ההפגנה לקבוצות של פורעים, שהתרוצצו ברחובות וחיפשו ערבים לעשות בהם שפטים. פעמיים הם התפרצו למסעדת מקדונלד'ס ברחוב שמאי, התפרעו, שברו מחשבים, ולבסוף נבלמו בידי קבוצה קטנה אך נחושה של שוטרים. שוב ושוב הם פנו לעוברי-אורח כדי לשמוע את המבטא שלהם, וקיללו את יושבי בתי הקפה, שצפו באותו זמן במשחק שמינית גמר גביע העולם בין ארגנטינה לשווייץ.

בשעה 20:22 הגיעו פעילי ימין אל שלושת הפלסטינים שסעדו בחניון. אחד מהם היה מוחמד סיאד. סיאד עובד במקום מאז שנת 2002, וזו הפעם השישית שהוא מותקף בידי חבורות של צעירים יהודים בכיכר החתולות. השילוב בין נערים מנותקים ממסגרת, שתיית אלכוהול וגזענות, הפכו את הכיכר לזירה של התקפות חוזרות ונשנות על עוברי-אורח פלסטינים. ב-2010 היה סיאד עֵד לגל תקיפות של כנופיה מאורגנת, שנהגה לאתר ערבים ולהכות אותם בגן העצמאות הסמוך.

באוגוסט 2012, סיאד הוא שהזעיק את המשטרה לאחר שהבחין בעשרות נערים יהודים תוקפים את ג'מאל ג'ולאני, נער בן 17, שנפצע קשה מן המכות שספג. תוקפיו של ג'ולאני הורשעו אז במסגרת עיסקת טיעון, ונידונו לתקופות מאסר של חודש עד שמונה חודשים, למרות שבית המשפט קבע כי "המתפרעים החליטו כי אותו ג'ולאני אינו אדם אלא חפץ שניתן לעשות בו כרצונם".

בגלל ההיסטוריה של האלימות בכיכר החתולות, סיאד מחזיק בבּוּדקה שבכניסה לחניון אַלָה ארוכה ושחורה. "אם אתה מתקפל, הם תוקפים יותר", הסביר את האסטרטגיה שלו למקרה של ניסיון לינץ'. "אם אתה יוצא אליהם, הם הולכים אחורה. אתה צריך להוריד דם לאחד מהם ואז כולם בורחים. בי עוד אף פעם לא הצליחו לפגוע".

באותו ערב, ביולי 2014, כמה עשרות צעירים משולהבים הסתערו על השלושה בצעקות "יש ערבי! יש ערבי!". אחד המותקפים, חבר של סיאד בשם טאקי בּוּרקאן, אדם גדול-גוף ואמיץ, אכן הסתער עליהם עם האלה בידו. "אני ערבי! מי בא?", הוא צעק לתוקפיו והניף את האלה. שניים מהתוקפים ספגו מכה, ואז נסוגו והתחילו ליידות אבנים ממרחק בטוח מן האלה. הפלסטינים השליכו לעברם כיסאות. לבסוף הצליח אחד הצעירים לרסס את בּוּרקאן בגז פּלפּל בפניו, ובאותו רגע תוקף אחר פגע בו עם אבן בראש. בּוּרקאן קרס בראש מדמם מאחורי אחת המכוניות.

האירוע כולו נמשך כחצי דקה, עד שקומץ של שוטרי יחידת הסיור המיוחדת, יחד עם בלשים בבגדים אזרחיים, הגיעו למקום והרחיקו את התוקפים. חרדי צעיר שהיה שותף למתקפה נתפס בידי אחד השוטרים כשהוא מחזיק אבן גדולה, שאותה לא הספיק להשליך. השוטר הסתפק בכך שסילק אותו מהמקום בלי לעצור אותו.

אם מישהו מהתוקפים או המותקפים היה מסיט לרגע את מבטו, הוא היה רואה בצד השני של כיכר החתולות אתר בנייה גדול ושלט ענק מתנוסס עליו: "כאן מוקם מוזיאון הסובלנות". המוזיאון, שנבנה על-ידי מרכז שמעון ויזנטל האמריקאי ובתמיכה נלהבת של הרשויות הישראליות, התחיל את דרכו בשערורייה גדולה, שכן בחפירות שקדמו להקמתו נחשפו ביסודותיו מאות קברים, שהם חלק מבית הקברות המוסלמי העתיק של העיר. השלדים סולקו בחפירה ארכיאולוגית מהירה, רצופת כשלים אֶתיים ומקצועיים. "ברור לי שכמנהל רשות העתיקות היה עלי לעצור את החפירה כבר בשלביה הראשונים, ולא לאפשר את הריסתו של חלק זה של בית הקברות העתיק", כתב לימים מנהל רשות העתיקות, שוּקה דוֹרפמן. באתר האינטרנט של החברה הקבלנית האחראית על הפרויקט נכתב על שלב סילוק השלדים כי החברה מבצעת "עבודות תשתית – סילוק מיטרדים מתחום הפרויקט". המוזיאון עתיד להיחנך לקראת סוף 2017.

 

תחנה שנייה: חנות אופטיקה ברחוב גאולה, שעות הערב

כקילומטר מכיכר החתולות נפגשו באותו ערב בחנות שלושה אנשים: יוסף חיים בן דוד, בן 29, תושב ההתנחלות אדם, ושני נערים קרובי משפחתו. מאחר שהיו אז קטינים מתחת לגיל 18, הם יכונו כאן י' וא'. החנות שייכת לבן דוד, אדם שנע על הגבול שבין העולם החרדי לעולמה של הציונות הדתית, אב לילדה, יזם קטן אך מצליח בתחום היבוא של מסגרות משקפיים ושיווקן לציבור החרדי בעיר.

לימים ניסו רבים לחפש בעברו של בן דוד הסבר למה שהתרחש באותו ערב, אבל הסבר כזה לא נמצא. השקפותיו הפוליטיות לא היו ידועות ברבים, הוא לא היה פעיל מוכר בתנועות הימין הקיצוני, לא לקח חלק בהפגנות, ובניגוד לשמועות גם לא היה חבר בקבוצת האוהדים הגזענית של בית"ר ירושלים, המוכרת בשם לה פמיליה. למרות זאת, הרצח המשולש בגוש עציון ערער אותו, והוא ביקש נקמה.

ערב לפני-כן פגש בן דוד את י', צעיר בן 17, תושב ירושלים. "היתה לו 'אש בעיניים' בגלל שנודע על מציאת גופות שלושת הנערים שהתעללו בהם, ולכן צריך לנקום בערבים, נקמת ה'", סיפר י' במשפט. "הוא אמר: 'נתפוס ילד קטן, נכניס אותו לרכב, נביא לו מכות, צריך לעשות משהו למען עם ישראל'".

ברחוב הראשי של בית חנינא נתקלו השניים במוסא ז'לום, ילד בן 9, שהלך ברחוב עם אמו ואחיו. י' ירד מהרכב, תפס את ז'לום וניסה למשוך אותו, אבל האֵם הסתערה עליו בצעקות, הוא דחף אותה ונמלט בחזרה לרכב. הניסיון נכשל. עוברי אורח פנו למשטרה, נפתחה חקירה , אבל הרכב והתוקפים לא אותרו. בשועפט משוכנעים שקצת יותר אמון מצד המשטרה באותו ערב היה יכול למנוע את האירועים שהתרחשו למחרת.

בערב השני הם גייסו לעזרה את א', גם הוא בן 17, מן היישוב החרדי ביתר עילית. שלושתם מכרים ותיקים ונמצאים ביחסים קרובים. י' יעיד לימים במשפט הרצח של אבו חְ'דֵיר על הקשר בינו לבין בן דוד:

 

הוא היה כמו אבא שלי. לא תחליף, אבא. כל מה שהוא היה אומר הייתי עושה. הוא סייע לי בנושא של ישיבות, הוא היה נותן לי משקפים, סיגריות, משקפי שמש. הוא עזר לי להתקבל לישיבה, לספרדי יותר קשה להתקבל לישיבה אשכנזית והוא סייע לי להתקבל. הוא היה מכיר הרבה אנשים שהיו אחראים על הרישום. לאחד מהם הוא אמר לו שייתן לו משקפים חינם כל החיים במתנה אם הוא יקבל אותי לישיבה.

 

אותו יום היה בשביל י' בעל משמעות מיוחדת: בבוקר הוא נבחן בבחינת כניסה לישיבה יוקרתית. בחמש בערב הוא קיבל את התוצאות: "התברר שאני בספק. כי זה תלוי במיכסות לספרדים", סיפר לשופטים בזמן עדותו. בדרך הביתה הוא עבר אצל יוסף בן דוד כדי לספר לו על תוצאות המבחן: "הוא סיפר לי שהוא היה בלוויה של הנרצחים. אמרתי לו שאני מאוד עייף. הוא אמר לי שהוא יאסוף את א' וניפגש במחסן ב-11 וחצי".

בעדותו אמר א' כי הוא מתחרט על השתלשלות הדברים: "אם הייתי יכול להישרף במקום הנער הייתי עושה את זה בשמחה, ואני עד כדי כך מרגיש שאני לא מסוגל לסבול את כל העול הזה". אבל בחקירתו הודה כי באותו ערב בחנות "הרעיון להרוג הגיע מאליו [...] ההחלטה השתנתה לילד ולא לאישה, כיוון שאישה צועקת והיא עושה יותר רעש מילד".

בהמשך הערב אסף בן דוד את שני הנערים ברכב שלו. בשלב הזה כבר הספיקו הוא וא' לפַנוֹת מהרכב את כיסא התינוק, ולהכין אזיקונים ובקבוקי דלק. גם לוֹם ברזל הונח במושב האחורי. "דיברנו והוא התחיל להגיד שהיום הוא חייב לעשות משהו לערבים. ראיתי מה הם עשו וחייבים. הוא היה הרבה יותר להוט והרבה יותר חם", סיפר י' לשופטים.

מהחנות יצאו השלושה למסע עוועים. במשך שעות ארוכות הם שוטטו ברכב שלהם במזרח ירושלים כדי לחפש קורבן. בן דוד נהג במכונית ושני הנערים ישבו מאחור. לפחות עשר פעמים במהלך הלילה ירדו שני הנערים מהרכב בניסיון למצוא מישהו מספיק חלש ובודד כדי שאפשר יהיה ללכוד אותו, אבל בכל המקרים הם שבו בידיים ריקות. בבית המשפט ניסה י' לשכנע את השופטים שהכל היה הצגה כדי לרַצוֹת את בן דוד הזועם: "כל הלילה ניסינו להגיד לו שזה לא מסתדר. רצינו שהוא יתייאש", הוא אמר.

בשכונת ואדי ג'וֹז הם פגשו חבורה של חמישה ילדים בני 10 עד 12. א' וי' שוחחו איתם במשך 20 דקות ונתנו להם סיגריות, במטרה למצוא הזדמנות לחטוף אחד מהם. לבסוף ויתרו והמשיכו הלאה. מפעם לפעם עצר בן דוד כדי להצטייד במשקאות אנרגיה, אוכל וסיגריות. כמו בכל לילות הרמדאן, הרחובות של השכונות הפלסטיניות היו מלאים אנשים, וחנויות האוכל היו פתוחות. בבית חנינא הם נכנסו למאפיית "סונוקרוט", מאפייה מפורסמת בשכונה, וקנו אוכל. אחד מהם שכח לקחת את העודף, והמוכר יצא אחריו החוצה ורדף אחריו כדי להחזיר לו את הכסף. המחווה הזאת עוררה שיחה במכונית: אולי בכל זאת לא כל הערבים הם בני-מוות ואפשר יהיה להסתפק בכך שייתנו מכות לאחד מהם.

ליד המסגד הגדול בשעפאט, בצד השני של הכביש, הבחינה החבורה בנער צעיר שישב לבדו. בן דוד הסתובב עם הרכב והתקרב אליו. כך סיפר י' במשפט:

 

אני כבר נרדמתי, הייתי באפיסת כוחות, הראש שלי לא עובד אני לא מתפקד. הוא המשיך לנסוע. הייתי ממש מותש נפשית. הוא עצר ליד מכולת. הוא הביא לנו כסף לקנות סיגריות ואקסאל [משקה אנרגיה] ואמר לנו שאסור לי לשתות בגלל הקפאין. אבל אני אשתה אתכם. התעוררתי בעל כורחי ואז המשכנו לנסוע. [...] הוא אמר תראה זה אותו אחד, הוא ישב על המדרגות. היינו בצד השני. אמרנו לו תראה יש אור, יראו אותנו. אבל הוא עשה את הפרסה והגיע ליד המדרגות. אמר לנו: "עכשיו תרדו זה שתי שניות, לא תהיה לנו עוד הזדמנות. אם אתם רוצים להציל את עם ישראל, אתם יורדים עכשיו, אתם עושים את זה". ירדנו מהרכב [...] לא חשבתי שיֵצא משהו ואז הגענו סמוך לנער, דיברנו איתו [...] מעין שיחה כזאתי. [...] לא ידעתי שיקרה משהו. פתאום א' נתן לו איזה מכה או דחף אותו [...] והוא התיישב כזה הנער על הרצפה אז הבנתי שכבר 'אל חזור'. אני כאילו לא יכול לברוח. אנחנו באמצע בית חנינא במקום כזה מפחיד הייתי כולי מותש מתוסכל מהערב הזה הארוך הזה שעברנו בלי לעשות כלום ויוסף חיים נתן לנו תחושה מאוד מאוד רעה שכאילו לילה שלם התבזבז ולא עשינו כלום [...] אחרי שהוא עשה את זה פתאום קלטתי שזה 'אל חזור' אני לא יכול לברוח אני לא יכול להשאיר אותו לבד שהם יתגוששו ביניהם ובאמת תפסתי באותו רגע ואז הכנסנו אותו שנינו לרכב ואז יוסף חיים פתח בנסיעה מהירה.

 

מאז אותו לילה החנות של בן דוד היתה סגורה. על הדלת תלה מישהו פתק קטן: "לקוחות יקרים, החנות תהיה סגורה עד להודעה חדשה, עמכם הסליחה!", ומישהו הגיב בכתב-יד: "לפחות מספר טלפון בשביל אנשים שיש להם משקפים בתיקון". ומישהו אחר כתב: "חתיכת כלב תמות היום". אחד הלקוחות המתוסכלים, חרדי צעיר שהשאיר משקפיים בחנות הסגורה, הסביר לָמה הוא מגנה את המעשה: "ערבים יש כמו מים, תהרוג אחד זה לא משנה כלום, זה לא יעזור. מה אתה מרוויח מזה? יש עוד מיליארדים. זה סתם גורם לחיכוך והמשטרה צריכה להוציא כוחות. אני למשל גר בנווה יעקב ולומד בכולל ברמת שלמה, השבוע, בגלל שאי-אפשר היה לנסוע מבית חנינא [כתוצאה מן המהומות שפרצו בעקבות הרצח] איחרתי לכולל כל יום ברבע שעה. אסור להתגרות בגויים".

 

תחנה שלישית: המסגד בשועפאט, רבע לארבע לפנות בוקר

מוחמד אבו חְ'דֵיר סיים זמן קצר קודם לכן את הארוחה המפסקת שלפני צום הרמדאן. הצום היה אמור להתחיל בתוך דקות. הוא ישב על המדרגות בפתח חנות החשמל של אביו, מטרים ספורים מן הבית שלו, ושתה מים מבקבוק. שני חברים שלו נכנסו למסגד והוא תיכנן להצטרף אליהם לתפילה. הוא היה תלמיד במגמת החשמל בבית-הספר "עמל". ילד צנום ומצחיק, שאהב לחקות את המורים ולרקוד דבְּקָה.

ברבע לארבע לפנות בוקר הרכב עצר לידו, א' וי' ירדו והתחילו לשוחח איתו, כדי לבחון את האפשרות לחטוף אותו. הם שאלו אותו על הדרך לתל-אביב. כשהתחילו להכות ולדחוף אותו לרכב, הוא נאבק. בן דוד, שישב במושב הקדמי, תיאר לחוקרים כעבור שבוע: "אני מסתכל עליהם שהם לא מצליחים להכניס את הרגל ולסגור את הדלת, ואז י' הוציא את היד מהפה שלו ויש לו יותר כוח ואז הם סגרו את הדלת ואז נסעתי מהמקום. באותו רגע הבנו שקורה פה משהו שלא חלמנו עליו. פה בכביש המשכנו ישר, אני זוכר שנסעתי על שמונים ואחר-כך מאה. כל הזמן הזה י' חונק אותו ככה". במהלך שיחזור הרצח ביקשו ממנו השוטרים להדגים על אחד מהם, אבל הוא סירב: "אני לא רוצה להדגים על יהודי", אמר.

תושבים בשועפאט הבחינו במאבק ובחטיפה, מישהו אפילו ניסה לרדוף אחרי הרכב של בן דוד, אבל הוא הגביר את המהירות וחמק. בשעה ארבע ושמונה דקות התקשר אביו של אבו חְ'דֵיר, חוסיין, למוקד המשטרה. הוא דיווח על החטיפה ומסר את מספר הטלפון של בנו. הוא עצמו ניסה לחייג לבן שלו שוב ושוב, אבל לא נענה. בינתיים, בתוך הרכב, שני הנערים חנקו את אבו חְ'דֵיר במושב האחורי, והוא איבד את הכרתו. בן דוד המשיך בנסיעה מהירה דרך הכביש החוֹצה את עמק הארזים בכניסה לירושלים, שמשמאלו רמות – שכונת ענק שבנתה ישראל אחרי 1967 עבור יהודים על שטח שהופקע מפלסטינים, לצד הכפר הנטוש ליפְתָא, שתושביו ברחו ב-1948 ומאז רוב בתיו עומדים ריקים ומתפוררים. המשטרה התחילה לאַכֵּן את הטלפון של אבו חְ'דֵיר. ברבע לחמש הגיעו השוטרים למפרץ חניה קטן ביער ירושלים. במקום נמצאה גופה קטנה וחרוכה מאוד.

המדרגות שעליהן ישב מוחמד אבו חְ'דֵיר נמצאות מטרים ספורים מפסי הרכבת הקלה. פחות משעה לאחר מכן כבר סיפר קצין משטרה לסעיד אבו חְ'דֵיר, בן-דודו של חוסיין, שנמצאה גופה ביער. "אמרתי לו קודם כל: רכבת פה לא תעבור", סיפר סעיד. הרכבת אכן לא עברה באותו בוקר, וגם לא תשוב לנסוע דרך שועפאט בשבועיים הבאים.

המדרגות נעשו למוקד של גל אלימות יוצא-דופן שסחף את שועפאט ואת כל שאר השכונות של מזרח ירושלים. מאחר שאין בשכונה תחנת משטרה או התנחלות יהודית, תשתיות הרכבת הקלה בשכונה מיקדו אליהן את הזעם. תחנות הרכבת, מערכות החשמל, אפילו מילוי הגומי שבין הפסים – כל אלה הוצתו. כעבור מספר ימים מישהו גם הביא דיסק חיתוך והתחיל לנסר את עמודי החשמל הענקיים של הרכבת. עמוד אחד הופל ארצה. הרכבת הקלה, שסימלה בעיני השלטון הישראלי את איחוד העיר תחת כנפי הטכנולוגיה וצורכי היומיום, הותקפה כסמל לכיבוש הישראלי.

סעיד אבו חְ'דֵיר, יליד שועפאט, שהיה בן 45 בזמן הרצח, נעצר בפעם הראשונה כשהיה בן 14 בחשד לידויי אבנים. בגיל 17, בזמן האינתיפאדה הראשונה, הוא הורשע באשמת השתייכות לחוליה של החזית העממית, וריצה עונש מאסר בן שמונה שנים בכלא הישראלי. כמו אסירים פלסטינים משוחררים רבים, העברית שבפיו קולחת:

 

מאז 1967 ועד היום לא היה יום אחד שבו לא היה מישהו ממשפחת אבו חְ'דֵיר בכלא הישראלי, ואם לא אחד, אז עשרים. היום יש שישה-שבעה, רובם שייכים לפַתַח ולחזית העממית, אבל יש גם חמאס ויש חִזְבּ אל-תַחְריר [מפלגה פאן-איסלאמית. נ.ח.]. מה נשאר לנו לעשות, אנחנו בלחץ, אין כביש, אין גן לילדים שישחקו בו, לקחו לנו את האדמות, יש צו הריסה על הבית, עוד מעט יבנו לנו את כביש 21 בשביל רמת שלמה וייקחו עוד מהקרקע שלי. הבן-אדם בלחץ, שׂים חתול בחדר ותכה אותו והוא יגן על עצמו, אז בן-אדם. מה יש לנו להפסיד? תגיד לי?

 

בסביבות השעה שמונה 8 בבוקר ביום הרצח התקשרה אל סעיד אבו-חְ'דֵיר שרה נתניהו, אישתו של ראש הממשלה. היא ביקשה לשוחח עם אמו של הנרצח, אבל האֵם סירבה לדבר. סעיד ענה במקומה: "אמרתי לה, אם אתם לא פותחים לנו חלונות אתם תתחרטו, תִראי איך אנחנו חיים כמו כלבים".

לאחר הלוויה הסוערת הוקמה סוכת אבלים בחצר הבית, מרחק מטרים ספורים מן המדרגות שמהן נחטף מוחמד אבו חְ'דֵיר. רוב-רובם של המבקרים היו פלסטינים, מיעוטם פעילי שמאל ועיתונאים ישראלים. מן השיחות עם הפלסטינים בסוכת האבלים אפשר לזקק את תמצית הייאוש והזעם של 300,000 התושבים בני עמם תושבי ירושלים שהציתו את המהומות. "שועפאט פה מלפני קום המדינה", אומר אחד האבלים, "ועדיין אין לה תוכנית ואי-אפשר לבנות, אבל את האדמה שלנו לקחו ובנו את רכס שועפאט [שכונת רמת שלמה החרדית. נ.ח.]. זאת גזענות". "תראה את הרחובות – אין כלום, רק שלטים שהעירייה שׂמה כדי שיהיה יותר נוח לתת לנו דוחות", אומר הדוד סעיד. באחרונה הושלמה סלילת כביש 21 על אדמות שועפאט לטובת תושבי רמת שלמה. "לקחו לי 300 מטר מהחצר כדי לבנות את הכביש והוא עובר לי שני מטרים מחדר השינה. אתה לא יודע איזה שנאה יש נגד ערבים. אתמול הייתי בקניון בפסגת זאב, כולם מסתכלים עלי כאילו לא ראו ערבי. אני מסתכל ורואה שבאמת אני לבד, אין אף אחד".

סעיד נולד שנתיים לפני הכיבוש, כמו כל בני דורו הכיבוש הוא מציאות החיים היחידה עבורו. בגיל 14 הוא נעצר בפעם הראשונה:

 

ישבתי 8 שעות, איש השב"כ הציע לי להיות סייען אצלו. הבית שלנו היה שני חדרים והיינו שמונה אנשים. הוא נכנס לבית, הסתכל עלי ואמר זה הבית שלך? הוציא לי כסף, אמר לי קח כמה שאתה רוצה. הוא אמר אני נותן לך עזרה. אני הייתי קטן אבל חכם, אמרתי לו אין דבר בלי מחיר, מה אתה רוצה ממני. אמר תתקשר אלי מתי שאתה רוצה כסף. אחרי חודש בדיוק הוא הזמין אותי, שוב למה לא התקשרת? אמר זה כסף קל, אתה יכול לקחת כמה שאתה רוצה. הוא אמר לי: או שתהיה בצד שלנו, או בצד שלהם. אמרתי לו שאני פלסטיני. שלוש פעמים ניסה שאני אעבוד אצלו, בפעם הרביעית עצר אותי כחלק מחוליה של החזית העממית. ישבתי שמונה שנים. זרקנו בקבוקי תבערה, אבנים. השתחררתי והתחלתי לעבוד, בניתי משפחה ויש לי ארבעה ילדים. אני בגיל מבוגר, לא יכול לעשות פעולות, אבל שועפאט וירושלים הם חלק מהחברה הפלסטינית, הכיבוש הוא על החזה של העם הפלסטיני, בסוף ניקח את המדינה שלנו, אנחנו לא מוותרים ולא מתייאשים, אם לא היום אז מחר.

 

תחנה רביעית: יער ירושלים, רבע לחמש לפנות בוקר

בחזרה אל הרכב השועט משועפאט לכיוון יער ירושלים. "שמתי את היד שלי בגרון שלו מתחת לסנטר", סיפר י' בעדותו, "הרמתי לו את הראש כלפי מעלה חזק, עם המרפק לחצתי על הגרון והוא צעק. יוסף חיים אמר לו, אם לא תצעק לא יכאב לך. הנער ניסה לצעוק, תפסתי אותו, והוא בשלב מסוים הפסיק לצעוק. נראה לי שהוא התייאש שכל פעם שהוא ניסה לצעוק תפסתי אותו חזק".

מתוצאות הנתיחה הפתולוגית וגם מעדויות הרוצחים עולה, כי למרות החניקה, ולמרות שאבו חְ'דֵיר איבד את הכרתו ברכב, הוא היה עדיין בחיים כשהגיעו ליער. "אני מאמין שאם הייתי מניח לו הוא היה חוזר לעצמו ובורח. יוסף אמר שהוא לא מאמין, שיש להם שבע נשמות, ואמר לי אל תשחרר אותו. כשהגענו ליער הנער עדיין נשם, הוא חי בוודאות", סיפר י'.

"כל הנסיעה אני וא' תפסנו את הנער", המשיך י'. "כשהגענו ליער, הנער התחיל להתאושש ממה שקרה. יוסף חיים שאל 'איפה הלוֹם?' [...] חצי גוף שלו יצא מחוץ לרכב. אז יוסף חיים אמר שיש לו שבע נשמות ואז הוא נתן לו שתי מכות בראש. שתי מכות מאוד חזקות, והיה רעש".

אבו חְ'דֵיר לא מת מהמכות. י' שפך עליו דלק ובן דוד הצית אותו. א' ביקש שלא להסתכל ובן דוד הסכים. הלהבות היו גדולות יותר ממה שציפו. הם נכנסו לרכב וברחו מהמקום. הם נסעו לגן סאקר, החליפו בגדים, שרפו את הבגדים והנעליים, ואחר-כך נסעו לבית של בן דוד לנגן בגיטרות. שבוע לאחר מכן הם נתפסו, לאחר משפט ארוך הורשעו שלושתם בחטיפה וברצח. א' נידון ל-21 שנות מאסר, י' נידון למאסר עולם ובן דוד למאסר עולם ולעוד 20 שנות מאסר.

אחרי הרצח הקימו תושבים יהודים מהאזור אנדרטה קטנה לזכרו של אבו חְ'דֵיר במקום הרצח, אבל היא נהרסה בידי אלמונים, הוקמה מחדש כמה פעמים ונהרסה שוב ושוב, עד שסולקה כליל. בקיץ 2016, שנתיים אחרי הרצח, עדיין אפשר היה להבחין בסימני פיח קלושים במפרץ החניה הקטן.