בחיפוש אחר המבוא הפשוט לתקשורת- היכרות | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"נַברָני ציניקָנוּס לחץ את כף רגלי ומלמל בקול ההספדים שלו: ’להתראות בנסיעה הבאה...נו!?’"

מסתורי פירמידת הגבינה
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
בחיפוש אחר המבוא הפשוט לתקשורת- היכרות

בחיפוש אחר המבוא הפשוט לתקשורת- היכרות


מי אני? מנין באתי? ולאן אני הולך?

הרשו לי להציג את עצמי. הדבר אינו רק עניין של נימוס. הוא יסייע לי לכתוב ספר זה, ולכם לקרוא אותו (או, אולי, להניחו לטובת ספר אחר). שמי נמרוד. אני פילוסוף של המדע בהכשרתי, ומרצה בחוג לתקשורת במקצועי. אני מלמד שם את יסודות תורת ההיגיון והחשיבה הביקורתית. נוסף על כך אני מלמד ומפתח את התחום שבו עוסק ספר זה: הפילוסופיה של התקשורת.

פילוסוף,[1] כך אמרו לי עוד בהיותי סטודנט צעיר, הוא מי שמבקש לדעת מעט על הכול: הוא מקווה להטיל מעט סדר בתוהו ובוהו של עולמנו, כלומר להתמצא בסביבתנו הפלאית באמצעות בחינה של הסברים כלליים למתרחש בה. אילו היה הדבר אפשרי, הוא בוודאי היה מבקש להתעמק בספר המבוא של הדברים כולם. שאיפה כזו, מן הסתם, נראית בעיני רבים מופרכת משהו, במיוחד בימינו, ימי התפוצצות המידע והערב־רב של ההתמחויות המתפצלות. רבים מגיבים עליה בגיחוך קל, מאלו השמורים לבני־שיח בעלי נטיות תמהוניות לא מזיקות. בלי לחלוק עליהם בהרחבה יתרה (אני משוכנע שכמה מן הרעיונות המועילים והמזיקים, ועל כל פנים המשפיעים ביותר בהיסטוריה, הם תוצאה של חשיבה "תמהונית" כזו), ברצוני להדגיש כי הדיון בתנאי אפשרותה ובתנאי הצלחתה של השאיפה הפשוטה להתמצא בעולמנו, הוא צומת שאליה ניקלע שוב ושוב בספר זה, לעיתים דווקא כשנבקש להתרחק משאיפה זו ככל יכולתנו בניסיון להיות מעשיים ככל האפשר. הסיבה לכך היא שהתמצאות בעולמנו אינה רק שאיפתו התמהונית משהו של הפילוסוף באשר הוא פילוסוף. היא גם, כמובן, שאיפתו של כל אדם באשר הוא אדם, ואף משימתו של כל אורגניזם באשר הוא חי: שהרי החיים מתאפשרים ותלויים בתגובה הולמת לסביבה. אפילו המזגן שמקרר עכשיו את חדרי (תוך התאמה של עוצמת פעולתו לטמפרטורה בחדר) מבצע משימת התמצאות בהצלחה מרשימה. כפי שנראה בהמשך (והדבר אולי יפתיע אי אלו מומחים), היכולת הפלאית הזו — להתמצא בסביבה — היא התופעה היסודית ביותר שאותה מבקשים חוקרי תקשורת להבין. מן הניסיון להבין אותה נובעות חידות מפתיעות ומסקנות מרתקות. נראה לי, וזו התזה המרכזית שאציע בספר זה, כי חיפוש של תשובה כללית לשאלה "כיצד מתרחשת התמצאות?" הוא היסוד החיוני המשותף לכל הניסיונות הרבים והשונים להבין תקשורת במובן המקובל של המונח — כלומר ליכולתנו לחלוק אותן בעיות פחות או יותר עם פרטים דומים לנו מנקודת מבט ביולוגית, תרבותית, ביוגרפית וכן הלאה; ובהכללה המשתמשת במונחים שנִלמד להכיר בהדרגה את משמעותם המדויקת, ליכולתם של פרטים שונים לחלוק בקירוב אותה סביבה, כלומר לשאוף ולהתאים את סביבותיהם אלה לאלה, כך שיוכלו להתמצא בהן יחד במידת מה בשעת הצורך, וכך להתאחד במידת מה, כמערכת, לקראת סביבה חדשה, סביבתם הקיבוצית.

יש משהו יומרני עד כדי גיחוך, אך גם יומיומי ומובן מאליו, בשאיפה שלנו להתמצא בסביבתנו, ואף בהצלחתנו החלקית לעשות זאת, לפחות לאור מטרות מסוימות. הפילוסוף נבדל מן החוקר־המומחה ומן ההדיוט (וגם, כמובן, מן האורגניזם הפשוט ומן המזגן) רק בזאת שהוא מבקש להתמצא בעולמנו מתוך ניסיון מתמיד ומודע להגביר את ערנותו לכובד המשימה, וכך את הזהירות מפני מכשלותיה הרבות: עיקר עבודתו הוא ניסוח והפנמה של כללי זהירות מפני מכשלות כאלה, והתמצאות בסביבתו, האינטלקטואלית והממשית, תוך הבאתם בחשבון. כמובן, קל יותר ללכת שולל אחרי עקרונות מנחים מטעים אם מעולם לא שאלתם את עצמכם מהם, כיצד הם מסיטים אתכם מדרככם, וכיצד, אם בכלל, אפשר להימנע מהשפעתם הרעה או להקטין אותה. איני אומר זאת בנימה עיונית מרוחקת: הנה פתחתם ספר המתיימר לדווח על חיפושַׂי אחר מבוא ללימודי התקשורת. מטרתכם, מן הסתם, היא לרכוש תמונת־על, ממעוף הציפור, של תחום אדיר בהיקפו ומבלבל בעושרו. אתם מבקשים להכיר תחום זה בלי להעמיק בפרטי פרטיו. האם הצלחה במשימה כזו אפשרית בכלל? האם תיתכן מפת־על של עולם התקשורת? ואם לא, כיצד אפשר לספק את בקשתו של מי שמעוניין במבוא פשוט לתחום? אולי אתם מבקשים לשוטט לתומכם במרחביו העצומים של התחום בלי לרכוש מפת־על שלו. שהרי זו דרכם של קוראים לא מעטים להתוודע אל החדש: כאותו אדם שתעה אל תוך בוסתן נטוש, הם מהלכים בלי כוונה מיוחדת וטועמים מן הפירות שנראים להם ערבים לחך, אולי כדי לשוב ולסעוד את ליבם מאוחר יותר בהרחבה ובהסבה. ואולם, אפילו מי שנוהג כך שלא במודע, מפעיל הרגלי שיטוט, הרגלי מיפוי והתמצאות כלליים שהם גם הרגלי למידה. בין שאלו מסתיימים בשרטוט מפורש של מפה מפורטת, ובין שבסימון אקראי ומודע רק בקושי של מקומות שראוי לשוב אליהם, הם מבטאים שאיפה לארגן ולהסדיר ציפיות לעתיד לנוכח מה שנראה מרחוק כמרחב מורכב וגדוש פרטים, או לכל הפחות כענן מעורפל ומטושטש. כיצד ניתן לבצע משימות כאלה בהצלחה? כיצד כולנו עושים זאת מדי יום, בכל שעה, ולא רק בשכלנו אלא בכל איבר מאיברי גופנו, בכל תא מן התאים שמהם מורכבים איברי גופנו, ואפילו בתיאום העדין שבין חלקיהם הקטנים יותר? (ומדוע כולם עושים זאת?)

את חיי המקצועיים הקדשתי לחקר הפלא המכונה "תקשורת". נאמן להכשרתי, עשיתי זאת מנקודת מבט כללית ככל שהרשתה לי השכלתי. בעבודת המאסטר שלי, למשל, סקרתי את המחלוקת בשאלה "באילו אופנים, אם בכלל, מגבילות שפות את מה שניתן לומר (ולחשוב) במסגרתן?". עבודת הדוקטורט שלי עסקה בשאלה "מה מלמדת אותנו הלוגיקה?" — אותו אוסף הפשטות של טיעונים שנתפס מאריסטו ועד ראסל כ"אֵם־כל־השפות". כל זה קרה לפני שנים לא מעטות. אני מזכיר זאת כדוגמה לדרגת המופשטות, או הכלליות, שמבקש פילוסוף כחלק בלתי נפרד מהכשרתו כחוקר צעיר ולא בדיוק עתיר ניסיון. האם ניתן להתקדם בדרך זו לעבר יעדים בעלי ערך לאדם הפשוט ולמדען? כיצד?

לפני כעשר שנים מצאתי את עצמי מרצה בחוג ללימודי תקשורת. נחשפתי בפעם הראשונה מקרוב לתחום האקדמי הקרוי כך. הכרתי חברים חדשים למחקר: מומחים שצמחו כחוקרי תקשורת, ואחרים, כמותי, שצמחו בתחומים אחרים ולפתע מצאו את עצמם בליבו של התחום המשגשג. ההיכרות החדשה עוררה בי התלהבות, אבל גם תחושה לא קלה של מבוכה. כאמור, הגעתי למחלקה כמי שכבר ראה בעצמו חוקר תקשורת מנקודת מבט כללית ומופשטת למדי. להפתעתי, זיהיתי מעט מאוד מן המשותף בין הבעיות שהוכשרתי לעסוק בהן לבין אלו שבהן עסקו חברי החדשים למקצוע. חברי החדשים למקצוע התקבצו, למעשה, מכל קצוות העולם האקדמי. ועד כמה שיכולתי לשפוט במבט ראשון, הם חקרו תקשורת מנקודות מבט מבוזרות עד כדי אנדרלמוסיה: היו בהם סוציולוגים ואנתרופולוגים שחקרו תקשורת בין קהילות ובתוכן, היסטוריונים שחקרו את תולדותיהן של טכנולוגיות שונות ואת השפעתן על התפתחות האנושות, כלכלנים התנהגותיים שחקרו את האפשרות להבין התנהגות של צרכנים ולהשפיע עליה, פסיכולוגים שחקרו דינמיקות קבוצתיות, בלשנים שחקרו דפוסי תקשורת בין־אישית, וכולם הסתייעו במידת מה בעבודות של חוקרי תפיסה, קוגניציה, פיזיולוגיה, אתולוגיה, סוציוביולוגיה ואפילו הנדסת מכונות ולימודי מחשב. כל אלה גיבו קבוצה אחרת, גם היא מבוזרת במידה מבלבלת: נבחרת של אנשי שם אשר בלי ספק היוו מקור משיכה עיקרי של החוג בקרב תלמידים: מקצועני תקשורת לשעבר או בהווה, שהעבירו סדנאות מעניינות בתחומים שונים בהם צברו ניסיון חיים של עבודה מעשית, בעיקר (אך לא רק) בתחומים המאוגדים תחת הכותרת המטעה בבהירותה המדומה "תקשורת המונים": סופרים וכתבים, עורכים, צלמים, פרסומאים, אנשי רדיו, אנשי טלוויזיה, אנשי שיווק ויחסי ציבור ומכירות, מדריכי יזמות, מומחים לאינטרנט וכדומה. ומה שהמם אותי יותר מכול: כמה מעט תקשורת מצאתי ביניהם...

חברי החדשים למקצוע לא חלקו זה עם זה דבר שנראה כדיסציפלינה מובחנת. וחשוב מכך (איני חסיד גדול של דיסציפלינות ואיני רואה בהיעדרן פגם חמור במיוחד), נראה היה לי שאינם חולקים אפילו רשימה טנטטיבית של בעיות יסוד (זהו כבר פגם חמור, שכן כפי שאטען בהמשך, היכולת לחלוק בעיות משותפות היא התנאי העליון לקיומה של תקשורת). לכן, לא הופתעתי כשלא מצאתי אצל עמיתי החדשים גם מחסן כלים משותף, אפילו משוער, לפתרון של מגוון הבעיות המבוזרות שעימן הם התמודדו. למעשה, כפועל יוצא של החסרים האלה, נדמה היה שאין לעמיתי שפה מקצועית משותפת, להוציא כמה מונחי סלנג שהחצינו בעיקר היכרות עדכנית עם אופנה אקדמית חולפת כזו או אחרת. וכך, לא פלא שאפשרות התקשורת בין החוקרים היתה מוגבלת. התרשמות אחת בודדה היתה כמדומה ברורה ומוסכמת על כולנו: מסיבות שקשה להצביע עליהן במדויק, נראה היה כי לתקשורת בין מדענים ולתקשורת בין מחשבים (במידה רבה, הקצוות המרוחקים ביותר של התחום שבו אנחנו עוסקים) יש יותר מן המשותף מאשר לסוציולוגיה של המדע ולתורת המחשב (התחומים החוקרים תופעות אלה, פחות או יותר).

מכיוון שהייתי חדש בתחום ניסיתי לדובב את חברַי לפשר הדבר. היכן המבוא הכללי לתורת התקשורת? שאלתי. היכן אוכל ללמוד מעט על הבעיות הכלליות המשותפות לכל חוקרי התקשורת שהכרתי, ואולי אפילו לכל חוקרי התקשורת־באשר־היא? (ברור כי אקדמאים שחוקרים תקשורת במסגרת הדיסציפלינה האקדמית אינם זהים למי שראויים להיחשב כחוקרי תקשורת־באשר־היא, תהיה הדיסציפלינה שאליה הם שייכים אשר תהיה, ובהמשך נקדיש תשומת לב להבחנה זו ולהשלכותיה). היכן אמצא תיאור של המחלוקות המרכזיות בנוגע לבעיות יסוד אלה? האם יש במקום כלשהו אוסף של עקרונות התמצאות (משוערים וטנטטיביים ככל שיהיו) שיעזרו לי להטיל מעט סדר במה שנראה לי כאנדרלמוסיה מחקרית מרתקת שאליה נקלעתי? על פי רוב נעניתי במשיכת כתף בתוספת אמירה שעמדה בניגוד לכל מה שהכרתי עד אז: נאמר לי כי מאחר שתקשורת (במובן הכללי ביותר של המילה) עוסקת בתופעות שראשיתן בפיזיקה ובתורת המחשב וסופן בסוציולוגיה, בהיסטוריה ובכלכלה, התחום ממילא נרחב ומבוזר מכדי שניתן יהיה לחוקרים את קצותיו לחלוק בעיות משותפות. המרחבים העצומים של התחום והביזור האופייני לו, נאמר לי, הם הסיבה לכך שבסיכומו של דבר, בשום חוג לתקשורת אין מבוא של ממש לתחום... המבוא הפשוט לתקשורת־באשר־היא.

אמירה זו נראתה לי במבט ראשון כאתגר מסקרן המזמין עיון וחקירה. היא עמדה בניגוד לכל מה שחונכתי אליו כחוקר: הרי מידת הביזור של תחום, כשלעצמה, אינה אלא שם אחר לעובדה שעדיין חסרים לנו עקרונות התמצאות כלליים בו (למידה והתמצאות אחוזים זה בזה, כמובן, ועל כן ביזור הוא כאן שם נרדף להבנה לקויה הגוררת יכולת התמצאות לקויה, ותו לא). והרי לביזור אין בהכרח דבר עם רוחבו או היקפו של תחום. גודלה של יבשת, למשל, אינו בגדר מכשול עקרוני בפני עצם היכולת למפות אותה. יש רק למצוא את הכלים שיאפשרו לנו להגביה עוף מעליה ולהביט בה כראוי במה שאנחנו מכנים "מבט מעין הציפור", ואז היא לא תהיה עוד אוסף אקראי למראה של נתונים מבוזרים על אגם, שדה או הר, שרק במקרה נזדמן לנו או לעמיתינו לבקר בהם, אלא מפה של ממש. האם ייתכן שתיאוריה שתכליל מערכות שונות של תקשורת מציבה לנו אתגר מסוג אחר? האם ייתכן שאינה דומה כלל ליבשת, במובן זה שמבחינה עקרונית לא ניתן להגביה עוף מעליה? ואם אכן כך, מדוע? (הרי אנחנו ממפים אפילו מרחבים שאיננו יכולים לעוף בפועל מעליהם, למשל הגלקסיה שבה אנחנו חיים ואפילו היקום מסביבה; האם האנלוגיה בין לימוד לקרטוגרפיה, בין תיאוריה למפה, נמשכת כאן אל מעבר לגבולותיה הלגיטימיים ומטעה אותנו מבלי משים?) אם זה המצב, הירהרתי, הרי עלינו לכל הפחות לנסח כמיטב יכולתנו את הסיבות לכך, כהקדמה לכל דיון מבואי בתחום. ועלינו לשאול מה ניתן לעשות כדי לרכוש אפילו הבנה חלקית של המרחב המוזר והמבוזר הזה, המרתק כל כך? חברַי ואני, כאמור, זיהינו תופעות שונות כמקרים מובהקים של תקשורת. חישבו למשל על העובדה המופלאה שקוראי עברית שקוראים עתה דף זה נמצאים בסביבה שונה משמעותית מזו שנמצאים בה מי שאינם קוראי עברית וניצבים מול אותה נוכחות פיזיקלית ממש: הדף המודפס. האין זה פלא של ממש? כיצד אפשר להסביר זאת במונחים פיזיקליים גרידא? חברי ואני הבדלנו תופעות כאלה מתופעות אחרות, שלעניות דעתנו אינן כלולות במובהק בתחומנו, למשל חקר ההרכב הכימי של הדף הכתוב. האם יש בנמצא תיאוריה המאגדת ומסבירה את התופעות המסקרנות שראינו בהן תופעות מובהקות לתחום התקשורת? "אם אתם צודקים", השבתי לחברי, "אם התקשורת היא אכן תחום רחב ומבוזר מכדי שניתן יהיה להפשיט ולהכליל אותו במסגרת תיאוריה לכידה ומסודרת, אז לתקשורת בין מחשבים ולתקשורת בין מדענים אין יותר מן המשותף מאשר לפיזיקה ולסוציולוגיה... במקרה כזה, עלינו לשאול מייד מהו גורלה של השאיפה להבנת תקשורת־באשר־היא? ואם אכן מר גורלה, כפי שסבורים אחדים, עלינו לשאול מה נוכל להעניק לתלמיד המבקש הבנה כזו? שהרי בזאת, למעשה, אנחנו מטילים ספק בזכות קיומו של התחום הן כתחום מחקר והן כהכשרה תיאורטית למקצוע לעתיד".

מייד לאחר שנסיים את פרקי ההיכרות נחזור לבעיה זו בפירוט ככל שתרשה לנו מסגרת הדיון. זוהי נקודת מוצא חיונית ובלתי נמנעת לכל עיון בתקשורת המתיימר להיות יסודי. לטעמי, מבואות סטנדרטיים לתחום נחפזים מדי לחמוק ממנה. חלק נכבד ממטרתי בכתיבת הדו"ח שלפניכם היא להאט מעט את המהירות שבה פוסחים המבואות הסטנדרטיים על מבוכה אופיינית זו. מטרתי אינה להחליף מבואות אלה או לבטל את חשיבותם, אלא רק לסייע למי שחשים, כמוני, אבודים מעט לנוכח מנהגם של המבואות לחלוף במהירות רבה מדי על פני הדיון העקרוני בבעיה המתודולוגית הבוערת הזו, ולהתמקד בדיוני נישה פרטניים המתעלמים ממנה, וברשימה ארוכה של מחקרים שהמשותף להם, בגלל המהירות הזו ממש, אינו ברור לקורא הביקורתי. הקושי שמולו אנחנו ניצבים הוא עצום, ובין שנרצה ובין שלא, מופשט מאוד ומעשי כאחת: המונח "תקשורת" מציין ברגיל היבטים מעניינים של כמעט כל עובדה המוכרת לנו, והוא מאגד בעיות מרתקות שתחילתן בפיזיקה ובהנדסה, בביולוגיה ובמתודולוגיה, וסופן בסוציולוגיה, בכלכלה ובהיסטוריה. תורת תקשורת כללית, לו נמצאה לנו, מצטיירת לכן במבט ראשון כתורה כוללת של כל מה שישנו כמעט, או ליתר דיוק, כתורה שמתמודדת עם כמה מן הקשיים הבולטים שעימם אמורה להתמודד כל תורה המבטאת יומרה מבהילה (או מגוחכת) ואמיצה (או נלעגת) מעין זו. מן הדין אפוא לנסות ולהפריד בזהירות את המגוחך מבעל הערך. דיון זה יוביל אותנו באופן בלתי נמנע לעיונים מופשטים למדי. שהרי יהיה עלינו לדון לכל הפחות במידת הטעם שבפיתוחה של תורה כה כללית, ובערך האפשרי שלה לחוקר, לתלמיד, למקצוען (איש התקשורת) ולסקרן שאינו מומחה.

 

עלי לומר עוד, כחלק מהיכרותנו הראשונית, כי בחיפוש אחר בעיות היסוד של חקר התקשורת עיינתי בכל מבוא ללימודי תקשורת שהצלחתי להניח עליו את ידי. אני מניח שאכעיס כעת כמה מומחים (ואני מתנצל על כך, במידה שראוי שיתנצל אדם על רגשותיו הלא נאותים של זולתו), ואולי אסתכן כעת באובדן אהדתם של כמה מידידי וקוראי, אך נראה לי בלתי נמנע לחלוק איתכם את אכזבתי ממצב המבואות בתחום. הרוב המכריע של הספרים המתיימרים להיות מבואות כלליים ללימודי תקשורת פשוט אינם כאלה. הטובים בהם כוללים סקירה כזו או אחרת של מגמות אופנתיות במדעי החברה, או ניסיונות לספר פרקים מעניינים בהיסטוריה של טכנולוגיות כאלה ואחרות. אך לעיתים תכופות מדי נדמה שעיקר שירותו של המבוא הסטנדרטי הוא חניכה פוליטית למפלגה אקדמית זו או אחרת (או עריכת מפה השוואתית בין כמה מהן). מנקודת מבט עיונית, מפלגות כאלה נראות פשוט כחבורות מלוכדות של אקדמאים שמבטאים במחקריהם בעיקר נאמנות שבטית זה לזה, ולעיתים תכופות גם סגידה לקורפוס עיוני של אבות משותפים. מניסיוני העגום, מעטים התלמידים שקולקלו כך בידי מוריהם והצליחו למצוא אחר כך את הדרך חזרה אל המבט העצמאי, המפוכח והביקורתי.

בניגוד לכל אלה, מזהירים בבדידותם ובמקרים מסוימים גם בנידחותם, הם המחקרים החלוציים של כמה מאבות התחום ומייסדיו: למשל כתביו פורצי הדרך של המתמטיקאי והמהנדס נורברט וינר, וכתביו המקוריים של מורה הספרות המבריק מרשל מקלוהן. יש גם מי שראויים, לדעתי, לתואר "מייסדים" של לימודי התקשורת, גם אם המבואות הסטנדרטיים אינם מכירים בהם בתור שכאלה: למשל הפיזיקאי חתן פרס נובל ארווין שרדינגר, הסוציולוג והכימאי מיכאל פולניי או חוקר התפיסה והפסיכולוג ג'יי ג'יי גיבסון. בעבודותיהם ימצא הקורא הסקרן, בעל העניין הכללי, לא פחות הכוונה ועצות טובות מאשר ברבים מכתביהם של המעודכנים והפופולריים בהוגים העכשוויים, אשר לעיתים חולקים עימם את מסקנותיהם בלי קרדיט ראוי, ובמקרים אחדים אולי גם בלי לדעת את מקורן. הספר שלפניכם הוא במידה רבה ניסיון לבחון ולהעריך מחדש כמה מן ההצעות הכלליות ביותר של "מייסדים" אלה, לחדד את השירות שהציעו לנו במקומות שהדבר נדרש לדעתי, ולדון באפשרות להרחיב את הצעותיהם לאור המהפכות המחשבתיות שעברו עלינו בעשורים האחרונים. כתביהם של הוגים אלה, חלקם בני יובל שנים ויותר, הם בנקודות מכריעות עדיין מן הניסיונות המובהקים ביותר לניסוח הקשיים העקרוניים שבהם נתקל מי שמבקש מבוא כללי לתחום. נדמה שממשיכיהם, במירוצם לעבר הקִדמה והחידוש, המעיטו מדי בחשיבותם. מטרת הספר שלפניכם היא אפוא לתעד את האתגרים המרכזיים מולם ניצב כל מי שמבקש מבט כללי באמת על תקשורת, וכן לבחון את גבולות הכדאיות של הצבת אתגר כה מופשט.

כחלק מן ההיכרות בינינו, ראוי לציין עוד עובדה מעניינת אחת. מאחר שלא מצאתי את שחיפשתי במבואות הסטנדרטיים ללימודי תקשורת, עיינתי גם בלא מעט מבואות סטנדרטיים פחות. חיפוש זה הועיל לי בשני מובנים. ראשית, הוא הסב את תשומת ליבי לתפוצתם המרשימה (ולפעמים גם להצלחה המסחרית הלא מבוטלת) של ספרים המבטיחים להיות מבוא ללימודי תקשורת, ואם לומר זאת בעדינות, אינם בדיוק כאלה. כוונתי לספרים המתהדרים בכותרות בנוסח "מדוע ללמוד מדיה?" או "הכול על תקשורת", שבין כריכותיהם לא תמצאו אפילו את קצה זנב מילוי ההבטחה המפורשת שבכותרותיהם. מהם למדתי כי מדובר במאפיין עקיף חשוב של התחום שאותו אני מבקש להבין: היותו מצע עשיר להפתיע להזיות של הוגים בעלי חזיונות מפוקפקים, של סוציולוגים דקדנטיים או רומנטיים להרעיש, ושל עתידנים הסובלים ממחלות רדיפה, או של כאלה המנצלים בציניות את אימת המודרנה של זולתם לשם התעשרות מהירה. השוק, כך נראה, צמא תמידית לסחורה מעין זו, בדומה לצימאון הניכר לספרי עזרה עצמית. סבונים, הסביר לי פעם מומחה לשיווק, תמיד עולים הרבה פחות מקרם פנים שמבטיח להצעיר את עורנו ולייפות את פנינו. הסיבה פשוטה: קל לקיים את ההבטחה של יצרן הסבון לניקיון העור, ואפילו להעמיד מימושים שונים של הבטחה זו לבחינה אמפירית; ואילו יצרן קרם הפנים מבטיח לרוכש מה ששניהם יודעים בליבם שלא ניתן כלל לקיים. המחיר המופקע, הסביר לי המומחה, הוא מס שגובה היצרן על חוסר הנכונות של הקונה להודות בגלוי בהשתתפותו במעשה של הונאה עצמית. מן המבואות לתקשורת שקראתי הבנתי כי על חוקר התקשורת הביקורתי, בין היתר, לכל הפחות להשיב על השאלה מדוע ספרים ריקים אלה מושכים סקרנים כה רבים. מהי העִסקה השקטה המתנהלת תחת אצטלת המכובדות המקצועית? מהן היומרות (ריקות ושאינן ריקות) שהם מבטיחים לממש, מהן היומרות שהם מסוגלים לממש, ומדוע קל כל כך לכותב להציג את עצמו כמומחה השעה בתחום, בעודו בוזק הגיגי עידן חדש טכנו־גותיים על עיסת המבוא הסטנדרטי שלו לסוציולוגיה, או על דייסה מבושלת למחצה של זיכרונות קריירה ארוכה כעורך של כתב־עת ידוע מלפני חצי מאה?

שנית, העיון במבואות לא סטנדרטיים חשף בפני עולם עשיר של ניסיונות מרתקים להתמודד עם קשיי החיפוש אחר תורת תקשורת כללית. ניסיונות אלה פשוט לא יצאו אל הפועל במסגרת המסורתית של מדעי החברה, ולכן רבים וטובים מחוקרי התקשורת המסורתיים והמעולים שפגשתי פשוט לא מודעים להם די הצורך. למשל, התחום המתכנה "תורת המערכות" (ואינו תורה של ממש) כולל אוסף של מאמצים (מרשימים יותר ופחות) להתמודד עם כמה מן הקשיים המרכזיים בניסוחה של תורת תקשורת כללית. אלא ש"תחום" זה צמח מעבודתם של חוקרים מתחומי ההנדסה, הפיזיקה, הביולוגיה, ואפילו הפסיכיאטריה והמטאורולוגיה. לימודי תקשורת פורמליים רחוקים מאוד מהוגים אלה, וכך נדרש תרגום של מסקנותיהם לעולמו של תלמיד התקשורת המתחיל. כאלה הם גם מחקרים רבים ושונים שמקורם בתחומים כמו אקולוגיה, אבולוציה התפתחותית או אפילו חקר המתמטיקה של הרשתות, ובפרט של חוקרים שביקשו להחיל תובנות יסוד מתחומים אלה לתחומים שונים במדעי האדם והחברה. למשל, חוב גדול אני חב לאדוארד ריד, חוקר האבולוציה של התפיסה, על שעורר את תשומת ליבי לכמה מן הבעיות המרכזיות המוצגות בספר שלפניכם. גם כמה מכתביו של מורו, שהוא גם מורי, יוסף אגסי, השפיעו עלי השפעה מכרעת. אני מציין את חובי אליהם מתוך הכרת תודה נעימה, וגם משום שבהמשך הדרך, בניסיון לשמור על אופיו קל התנועה של הספר, אני נמנע כמעט כליל מדיון דקדקני בספרות המקצועית הענפה למדי שברקע הדברים, ובפרט במקומות שבהם קלות התנועה אינה עניין של מה בכך.

בפרקים הבאים אנסה לנסח בפירוט את הסיבה לכך שהחיפוש אחר תורת תקשורת מופיע בגרסאות כה רבות, וצמח מתוך עיסוקים מדעיים כה מגוונים. כעת אציין רק כי ניכר שחוקרים אלה, כותבי המבואות הלא סטנדרטיים לתקשורת, שהתמחו במגוון של תחומים שאינם חולקים כמעט כל רקע עיוני מתקדם, נתקלו איש בתורו בקשיים דומים בתמונת העולם המדעית המודרנית, זו שבמסגרתה הם הוכשרו כסטודנטים ואחר כך פעלו בה כחוקרים או כאנשי מקצוע. המרכזי בקשיים אלה הוא העובדה המדהימה הבאה: אין לתקשורת מקום של ממש בתמונת העולם הזאת. במילים אחרות, תמונת העולם המדעית המודרנית מציגה בדרך כלל את עולמנו כמאחד אלמנטים פיזיקליים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים בלי שום גשר ברור ביניהם, זולת האמונה שגשר כזה יימצא ביום מן הימים באמצעות תרגום מרדד (רדוקציה) של כל המדעים לפיזיקה יסודית. טענה מרכזית בספר שלפניכם היא שחלום התרגום המגשר (והמסלק) הנפלא הזה מתרחק מאיתנו באותה מהירות מבהילה שבה מתפתחת הבנתנו את תנאי ההצלחה שלו. לכן, הניסיונות של הוגים אלה להתמודד עם אי־אפשרותו היו, כפי שנראה כאן, ניסיונות חשובים ומעניינים להבנת אפשרותה, ומגבלותיה, של תורת תקשורת כללית, הבנה בעלת השלכות מיידיות ומשמעותיות על המבנה הרצוי של המבוא הראוי לתקשורת. רבים מכותבים אלה תיארו את הקשיים העומדים בפני מציאתה של תורת תקשורת כללית, אך עשו זאת במסגרת אוצר המונחים המקצועי הייחודי שהכירו, ותוך הדגשה של הבעיות המיוחדות לתחום עימן הם התמודדו. עובדה זו יצרה לעיתים נתק ביניהם, ומזמינה ממש את תיווכו של מגשר שהתמחותו היא מבט מעין הציפור. יהיה עלינו לכל הפחות לנסות ולהכיר את הבעיות העקרוניות שעימם התמודדו חוקרים מסקרנים אלה, ולנסות ולראות מדוע כדאי לנו לנסות ולהכליל, במידת האפשר, את הפתרונות והכישלונות שלהם, בשפה משותפת, שפתם של המבקשים ללמוד תקשורת.

 

לסיכום, כוונתי היא לבחון את הניסיונות הנגישים הטובים ביותר לשרטט את מִתארה של היבשת העצומה והמסתורית הזו — חקר התקשורת וחקר אמצעי התקשורת — על שדותיה, יערותיה, פרדסיה ומדבריותיה, בתקווה להצליח לכל הפחות להעריך את המגבלות הכלליות של פרויקט כזה. כפי שתראו, אני סבור כי במובן מסוים צדקו חברי מושכי הכתף, גם אם בלי להכיר את הסיבות לכך לפרטיהן: יש סיבות טובות ומעניינות לסייג כל תיאוריה שמתיימרת להסביר בשלמות ובדיוק את עולם התקשורת. זה, כנראה, מאפיין חשוב של התחום, ובליבו מצוי אתגר יסודי שמציבה התקשורת לכל מי שמבקש הבנה מדעית כוללת ויציבה של סביבתנו. התקשורת אינה מודל עירום סבלנית הממתינה כנועה וחולמנית להעתקת קוויה האציליים בידי רַשָם קר רוח ומיומן. להפך, כבר במפגש הראשוני עימה ברור שיהיה עלינו להכיר בהיותה של התקשורת דינמיקה שכלליה משתנים בעוד חוקריה מנסחים אותם, כזו המשנה את הרַשָם בעודו רושם ואת המודל בעודה נרשמת, כזו המשנה את יעדי המחפשים אותה בעודם מנסחים לעצמם את יעדיהם ואפילו מכוח ניסוחיהם עצמם. מאפיין זה, יתברר, הוא האתגר המרכזי הניצב בפנינו. לכן ראוי, קודם כול, להכשיר את תלמיד התקשורת כיצד להעריך הנחיות כלליות לרדיפה תמידית אחר שרטוט של מִתאר הנמצא בתנועה מתמדת.

 

אחד ממורי אמר לי פעם כי הדרך הטובה ביותר למצוא ספר שאינו קיים היא לכתוב אותו. הספר שבידכם מסכם חיפוש אחר ספר מבוא שמעולם לא מצאתי: המבוא הפשוט ללימודי התקשורת. מטרתו היא לתעד בקיצור נמרץ את הקשיים העומדים בדרכו של מי שמבקש ללמוד תקשורת וללמדה. מטרתו להסביר קשיים אלה, ואז לתהות על הדרכים להתמודד עימם.

 



[1]    במקומות שונים בספר אני נכנע להעדפה הלא מעודנת של העברית את מין הזכר הדקדוקי ואתמיד בה, כדי למנוע סרבול, גם במקומות שבהם אולי ניתן היה לשנותו במחיר הבלתי כדאי בעיני של פשטות הכתוב ובהירותו. בכל מקום בספר שמצוין בו מין זכר, יחיד או רבים, כוונתי לכל המינים כולם, יהיה מניינם אשר יהיה.