סיפור מיוחד לשבוע הספר 2016 מאת חיים סבתו

צעדתי בין הערביים באווירה הצונן של ירושלים מהר ציון לתלפיות. רוח קרה נישבה בגיא בן הינום. אני צועד ומהרהר. בעל דמיונות אני וציורים עולים בראשי. הולך אני לשאול שאלה או שתיים לכבודה של אגדת הסופר הגדול, לקשור לו תהילה ולהישבע לו שבועת אמונים. ראיתי בדרכי זוגות זוגות מטיילים ברחובה של עיר. אלו ואלו: שני תלמידי חכמים, עזריאל משה והמשולח, האדונית והרוכל, עידו ועינם, בעל הריחיים והטוחן, הנידח והעגונות, הרופא וגרושתו, עובדיה בעל מום וגם ר' יודל חסיד שמתפיח את כרסו בכרית.

כבר מתחרט אני שהסכמתי וקיבלתי עלי חובה זו. מתיירא אני שעוד לא אפתח את פי והסופר הגדול ישרפני בהבל פיו ואכווה בגחלתו. איך אשאל שאלה את מי שנטל סיפור פשוט, ירד ללבב אנוש, הפך את העקוב למישור, עטה עליו את המלבוש ועשהו לספר המעשים. ואני, אורח נטה ללון עומד אצל ביתו כובש פני במטפחת מתפלל שלא אכשל, ואולי אזכה ואהפוך אוייב לאוהב.

מה לך מתיירא, מרגיע אני את עצמי בתנחומים של הבל. אולי אדרבה, קורת רוח תהא לסופר הגדול משיראה שיש מי שמבין רמיזותיו מן המשנה בכלאיים, וקריצותיו מהתלמוד במסכת שבת?

עודני מהרהר ונמצאתי עומד מול פתח ביתו. כבר לא היה זמן להרהורים ולדמיונות. הוא עצמו פתח לפני את ביתו, ראה אותי מבוהל והזמינני לישב. הציע לי כוס חמין עם תפוחי אשור ואמר בשקט ובניגון מלעילי: מה אדוני מבקש? מה לידידי בביתי? אמרתי לו, שאלה יש לי לשאול. נתעטף ואמר: בני, כל שאלות שיש לך לשאול, שאל. ותיכף הוסיף: רק אל תשאל מה ששואלים רוב בני אדם. אם התכוונתי בסיפוריי לכל מה שפירשו בהם המפרשים בפשט, בדרש ובפלפול. שמשיצא הסיפור מתחת ידי אין הוא עוד ברשותי, ורשות לכל אדם לקרוא בו כרצונו, ולטעון בן מהרהורי ליבו דברים של טעם ודברים של הבל, וכבר דשים בו רבים, וקונים אותו להם בקניין חזקה. וגם אל תשאל אימתי הייתי גלוי ראש ואימתי כסוי ראש ולמה, וגם אל תשאל מה דעתי היום על המדינה מאז כתבתי ספר המדינה. וגם אל תשאל... וגם אל תשאל...אבל כל שאלה שיש לך שאל בני.

נתחזקתי ואמרתי, לא היה בדעתי כלל לשאול שאלות אלה. מבקש אני לדעת על מה שלפת את ליבי בסיפורי מר בנעוריי, ורק אחרי עשרות שנים השתחררתי מן הלפיתה הזו. מפני מה הטיל אדוני טיפת מרה בכל סיפוריו, לפני כפות המנעול ואחריו? מפני מה הניח מר חייהם של גיבוריו ביד גורל שרודפם ואין הם יכולים להשתחרר ממנו?

כמין בת שחוק נראתה על פניו, אני מטיל טיפה מרה? וכי אני כותב את המעשים? והלוא הם נכתבים מעצמם ממה שחנן אותי בורא עולם לצייר את העולם. וכי אני הוא שעשיתי את הלב עקוב ואנוש? אני בראתי יצרי מעללי איש ותחבולות מצעדי גבר? אין לסופר אלא מה שעיניו רואות, וליבו מרגיש ונשמתו יוצרת. מה שאני רואה אני מצייר. לך אמור לאומן שברא אלה: טיפה מרה הטלת בעולמך!

דימיתי שנתקרבה דעתו אלי ושאלתי עוד: מפתח של בית מדרש ישן שנטל מר, האם מצא ביד מי להפקידו כאן או שמא נגנז ונגנזה תורה עמו?

חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, השיב לי במתינות. כבר קראת בספר שעשיתי לחג השבועות מה שהבטיחו לישראל על התורה. אלא שטעם התורה שטעמתי בבית המדרש הישן הוא שנשתכח. וטעמים אחרים באים ועולים. עושי מצוה יש, אבל טעם שטעמו בעשיית מצוה ניטל מן העולם. ומיד נתחייך ואמר: אבל גם טעם עוברי עבירה כבר ניטל.

ועוד שאלה יש לי לשאול, אמרתי. מפני מה קוראי מעשיך טועמים בהם כל טעם שיבקשו, כמעט כל טעמים שבעולם. אתה מוצא בהם מעשה חסידים, ומעשה של יראים, ומיסתורין של בעלי סוד, ואגדה של בעלי אגדות ושיחה קלה של חלוצים אבל אין אתה מוצא בהם משל רבותינו שבמזרח שבמרוקו ואלג'יר וטנג'יר ולוב ומצרים וחלב וטורקיה ואיי יוון? מפני מה כל אלה נעלמו מעיניך?

ידידי הצעיר, אין אדם יוצר אלא מעולמו שלו ולא מעולמם של אחרים. ואיך אכתוב על מה שלא ידעתי ומה שמשורש נשמתי? המתין רגע ואמר: וכי גזרתי על העולם שלא יבואו אחרים ויכתבו אחרי? יבוא מי שעולמו משם, ויצייר את עולמו.

ועוד שאלה, מיהרתי קודם שירגז, האם ניזונו מעשיך מספר המעשים של בן יחזקאל?

ידידי, השיב ביקשת לשאול שאלה ושתיים וכבר הרבית לשאול, ומתי מלאכתי תהא נעשית? חזר לעמוד שלפניו הניח פנקסו ונפרד ממני לשלום.