כשפולמוס בפילוסופיה ורב מכר בלשי נפגשים

מה הביא ללידתו של הספר הזה? 

זהו באמת קיצור של מה שבמקורו יועד להיות עבודה יותר גדולה, הרבה יותר גדולה.

שום ספר לא יובן לגמרי אלא אם כן מחברו חושף את המוטיבציה שהובילה אותו ליזום את המשימה המכבידה. איך אחרי חיים שלמים של "חטטנות" — אותו מונח קנטרני המתייחס לעיתונות ביקורתית ועצמאית — נשאבתי ללימודים קלאסיים ולמשפטו של סוקרטס? כשתעוקת הלב אילצה אותי לעזוב את האיגרת השבועית שלי, השבועון של א. פ. סטון (I. F. Stone Weekly),

בסוף 1971, אחרי תשע־עשרה שנות פרסום, החלטתי להקדיש את זמן הפרישה ללימוד חופש המחשבה בהיסטוריה האנושית. אני לא מתכוון לחופש באופן כללי, מונח עם הרבה אי־בהירויות, שעלול להיות מזוהה אפילו עם החופש של החזק לנצל את החלש, אלא לחופש לחשוב ולדבר. הפרויקט הזה נטוע באמונה ששום חברה אינה טובה, יהיו כוונותיה אשר יהיו, ויהיו יומרותיה האוטופיות והליברליות אשר יהיו, אם הגברים והנשים שחיים בה אינם חופשיים להביע את דעתם. קיוויתי שמחקר כזה יעזור לדור חדש לשמור על חופש הדיבור במקום שבו הוא קיים ונמצא תמיד תחת איום (ממניעים טובים כמו גם רעים).

בצעירותי נמשכתי גם לפילוסופיה וגם לעיתונאות. קראתי את הפרגמנטים של הֶרַקְלֵיטוֹס בקיץ אחרי סיום בית הספר התיכון. בקולג' למדתי פילוסופיה כחוג ראשי, אבל גם התחלתי לעבוד כעיתונאי במשרה מלאה, וכשנשרתי בשנה השלישית הפכתי את העיתונאות לקריירה שמאז ליוותה אותי כל חיי.

מכל מקום, מעולם לא איבדתי עניין בפילוסופיה ובהיסטוריה, וחזרתי אליהן בפרישתי. התחלתי את המחקר על חופש המחשבה בלימוד בן שנה על שתי המהפכות האנגליות במאה השבע־עשרה, שהיה להן חלק גדול בהתפתחות שיטת החוקה האמריקאית.

בתוך זמן קצר הרגשתי שלא אוכל להבין במלואן את המהפכות האנגליות במאה השבע־עשרה בלי ידיעה מלאה יותר של הרפורמציה הפרוטסטנטית ושל הקשר הקרוב בין המאבק לחופש הדת לבין המאבק לחופש הדיבור.

כדי להבין את הרפורמציה היה צריך לחזור עוד יותר לאחור ולחטט בתסיסות ובהוגים ההרפתקניים בימי הביניים, שזרעו את זרעי המחשבה החופשית. והדבר היה קשור מאוד, כמובן, להשפעה על אירופה המערבית כשאריסטו התגלה מחדש דרך התרגומים והפירושים הערביים ודרכם לעבריים במאה השתים־עשרה.

זה הוביל למקורות ההשפעות המשחררות האלה באתונה העתיקה, החברה המוקדמת ביותר שבה פרחו חופש המחשבה וביטויה בקנה מידה שלא נודע כדוגמתו לפני כן, ולעיתים נדירות אחרי כן. שם, כמו רבים כל כך לפנַי, התאהבתי ביוונים הקדמונים.

כשהגעתי לראשונה לאתונה העתיקה, חשבתי בבורותי שאוכל לערוך סקירה חפוזה של המחשבה החופשית בעת העתיקה הקלאסית, סקירה שתהיה מבוססת על מקורות סטנדרטיים, אבל בתוך זמן קצר גיליתי שאין מקורות סטנדרטיים. כמעט כל עניין בלימודים הקלאסיים התבוסס במחלוקת חריפה. הידע שלנו דומה לפאזל ענק, שחלקים רבים ממנו אבודים לעד. מלומדים אחדים באותו סדר גודל יכולים לעצב, מתוך אותם פרגמנטים קיימים, שחזורים מנוגדים של מציאות נעלמת. ואלה נוטים לשקף את הדעות המוקדמות שעימן החלו.

לכן פניתי בעצמי למקורות. שם מצאתי שאי־אפשר לגזור מתרגומים מסקנות פוליטיות או פילוסופיות תקפות. אין זה מפני שהמתרגמים אינם מוכשרים, אלא מפני שמונחים יווניים אינם לגמרי חופפים (כמו שאומרים בגיאומטריה) למקבילות האנגליות שלהם (וגם לא למקבילותיהם בעברית, כמובן). המתרגם נאלץ לבחור אחת מכמה מילים אנגליות קרובות. כדי להבין מונח המתייחס למושג יווני, יש ללמוד יוונית במידה מספקת כדי להתמודד עימו במקור, כי רק במקור אפשר לתפוס את מלוא ההשלכות הפוטנציאליות של המונח ואת גווניו השונים.

איך אפשר להבין מתרגום כלשהו לאנגלית את המילה לוֹגוֹס, למשל, כשההגדרה למונח המפורסם הזה — על כל מורכבותו העשירה והאבולוציה המסועפת שלו — דורשת יותר מחמש עמודות מלאות באותיות קטנות בלקסיקון היווני־אנגלי העצום, השלם, של לידל, סקוט וג'ונס (Liddell-Scott-Jones, ובקיצור — LSJ)? אלף שנות מחשבה פילוסופית מוטמעות במונח שהחל אצל הומרוס במשמעות "דיבור", התפתח אצל הסטואיקנים ל"Reason" (טעם, סיבה, שכל, היגיון) — עם R באות גדולה — כשליט האלוהי של היקום, וכלה בהבשורה על פי יוחנן (תוך הַשְׁאָלה מרומזת ממקורות תנ"כיים) כמילת (או "דְבר") אלוהים היוצרת, כלי הבריאה שלו ("בראשית היה הלוגוס... והאל היה הלוגוס").

בזמני, אפילו בתיכון בעיר לא מרכזית למדו לטינית ארבע שנים כדי להתכונן לקולג', וקָטוּלוּס ולוּקְרֶטְיוּס נמנו עם מושאי הערצתי המוקדמים. אבל יוונית למדתי בקולג' סמסטר אחד בלבד לפני שנשרתי בשנה השלישית.

עם פרישתי החלטתי ללמוד יוונית במידה כזו שאוכל להתמודד בעצמי עם מונחים שיש בהם התייחסות למושגים. התחלתי ללמוד לבדי בעזרת מהדורה דו־לשונית של הבשורה על פי יוחנן, אחר כך עברתי לספר א' באִילִיאַס; אבל לימוד היוונית גרר אותי די מהר להעמיק במשוררים היוונים ובספרות היוונית בכללותה. גילוּיָם ממשיך לענג אותי.

מכל מקום, ככל שהתאהבתי יותר ביוונים, כך הפך המחזה של סוקרטס מול שופטיו למייסר יותר. כאדם הדוגל בחופש המחשבה זה החריד אותי, זיעזע את אמונתי הג'פרסונית באיש הפשוט. זה היה כתם שחור על אתונה ועל החופש שהיא ייצגה. איך יכול היה משפטו של סוקרטס לקרות בחברה כה חופשית? איך היתה אתונה יכולה להיות כל כך לא־אמיתית עם עצמה?

הספר הזה הוא פרי ההתענות הזאת. יצאתי לגלות איך זה היה יכול לקרות. לא יכולתי להגן על גזר הדין כשהתחלתי במסע שלי, ואני לא יכול להגן עליו עכשיו. אבל רציתי לגלות מה אפלטון לא מספר לנו, כדי לתת את הצד האתונאי של הסיפור, להקטין את פשעה של העיר, וכך להקהות קצת את אות הקלון שדבק בדמוקרטיה ובאתונה בעקבות המשפט.

"מותו של סוקרטס" צייר ז'אק לואי דויד בשנת 1787