היום שבו חיים סבתו רצה להיות סופר. "ספרים" הארץ | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"על החטאים המבישים באמת אנחנו מעדיפים לשתוק. במסעדה האנושית מוגשים בעיקר זנבות. מי שיתבונן בזנב ולא ימהר מדי לנעוץ בו את שיניו, יוכל ללמוד לא מעט על הגוף האפל שממנו ניתק."

שבעת החטאים
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
היום שבו חיים סבתו רצה להיות סופר. "ספרים" הארץ

היום שבו חיים סבתו רצה להיות סופר. "ספרים" הארץ


האם יש יום אחד כזה, או רגע מסוים, שבו אדם רוצה להיות סופר?

מדור שבועי באתר "הארץ" מחזיר סופרים אל ההארה הנדירה ההיא. 

חיים סבתו

 

"מחובשי בית המדרש אני, ואיני בן בית בעולם הספרות. אין אני אלא אורח בטרקלינה. באתי אליה ובצקלוני הבאתי לה עמדי כמה מניחוחות בית המדרש. מן המחשבות של היושבים בו, ומלשון הספרים שהם הוגים בם. ומביקורי בטרקלין שבתי לבית המדרש והבאתי לשם את ניגונה של הספרות היפה.

נגלה לי שמיתר אחד יש בנשמה שאינו מתרונן אלא על ידי סיפור. לא על ידי לימוד ולא על ידי עיון ולא על ידי הרצאת דברים מלומדה אלא על ידי סיפור. ובלבד שהמספר יספר אמת מתוך לבו. מעיד אני לפניכם רבותי שהספר "תיאום כוונות" מתמצית לבי נכתב. מה שראיתי שרט שריטה בנפשי. והשריטות נחקקו לאותיות ועיני נמלאו דמעות והדמעות נצטרפו לדיו והדיו מילא את השריטות, והאותיות למלים נשתלבו ויצא הספר הזה. גדול כוחה של אנחה שמלב טהור יוצאת וגדול כוחה של דמעה שממעיין טהור נובעת שמעלות הן מחשבות אצל הקורא.

באהבה רבה נכתב הספר ובאמונה גדולה ורוח שתיהן חופפת עליו ואף שכאב גדול כאבתי אותה שעה שכתבתי, נמלאתי שמחה גדולה עדינה ויפה שעטפה אותי. אין אני יכול לצייר אותה לפניכם שאיני מכיר כמוה. שמחה של יצירה.

כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו מלא אור היה וטוב היה האור ההוא. ראה המקום שאין העולם ראוי לו ואינו יכול לעמוד בו, גנז אותו לצדיקים לעתיד לבוא. אף על פי כן כמה ניצוצות מן האור הזה נתפזרו בעולם. כשאדם יוצר יצירת אמת ניצוץ אחד מן האור הזה מציף את מעשיו

שכבות־שכבות עשויה לשוננו. כל דור נתן לה את החן שלו. אשרי מי שיכול ללקט את האורות הללו מכל הדורות, לטוות מהם את פתילי מחשבתו ולארוג מהם את לבושו.

אנשים שפגשתי, אירועים שחוויתי, שרטו מעין שריטות בנפשי, ואני יודע: יום יבוא ואכתוב אותם בסיפור. לאחר שנים אני חש פתאום דחף חזק בתוכי כאלו המלים גואות ושוטפות כמו גלי ים. ובשטף הכתיבה הגיבורים לובשים צורה ופושטים צורה, ועדיין איני יודע מה יארע איתם, והם מובילים אותי בכתיבה.

כך כתבתי את ספרי "תיאום כוונות". 20 שנה היו המראות והקולות ואפילו הריחות של המלחמה הנוראה של יום הכיפורים צפים מול עיני. דימיתי שאני חובש קסדת טנקיסטים ונכנס לתא תותחן בטנק, שמעתי בדמיוני את קולות המנוע וממש הרחתי את ריח אבק השריפה של המקלעים וכתבתי בשצף כמה פרקים של הסיפור כמי שמשתחרר ממשא שרבץ עליו והעיק לו.

הספרות, אומנות יש בה ואמנות יש בה. כלי אומנותם של מספרי המעשים הם אוצר המלים, ניגון הסיפור, העלילה, הדמויות והתפתחותן.

 אבל גם אם יבוא מומחה גדול לשימוש בשפה ובניגונה וגם לבניית עלילה, מומחה היודע את כל מלאכת כתיבת הסיפור לאשורה, עדיין עיקר חסר מן הסיפור. למה הדבר דומה, לעצמות היבשות שראה הנביא יחזקאל בחזונו. עצמות שהיו בנויות במתכונת אדם ומחוברות זו לזו, אבל רוח לא היתה בהן.

ההשראה האמנותית היא המעניקה למעשים את הרוח. אותה רוח היא המשגעת את הקורא. היא זו שמשאירה בו את רישומה שנים רבות אחר שקרא את המעשה, בגללה הוא מהלך אחר הסיפור כמוכה קסם.

ההשראה של האמן מרגישותו באה. רגישות לאלפי פרטים קטנים בכל תמונה ובכל מצב שהוא חווה בחייו בכל רגע. רגישות לטון, לצבע, למצב הרוח, מצטרפות בדמיונו של האמן לתמונה שלמה התמונה הזאת מזעזעת משהו בתוכו. האמן חש בזעזוע הזה ורוחו סוערת בו. אין לו מנוחה. ייתכן ואיש לא ידע על הסערה לעולם, אם זכה האמן גם לכלי הבעה מוצלחים יוכלו גם אחרים לחזור ולחוות אחד מששים ממה שחווה הוא.

מי שמביא למעשה נשמת חיים, משלו הוא מביא. הוא הנופח נשמת חיים במעשה.

אין אדם זוכה בהשראה זו מן ההפקר. היא תולדה של שירת הנשמה שלו. הוא עמל להקשיב לקול הפנימי ועמל עוד יותר שלא לזייף אותו. האמן נזקק לאומץ גם כדי להאמין להשראה השורה עליו. שירת הנשמה תלויה היא בעמלו של אדם.

מי שאינו אמן אינו מכיר את החוויה הזאת, היא זרה לו ולפעמים הוא אף מזלזל בה. אבל רגעי השראה אלו הם מהרגעים היפים ביותר בחייו של אדם. הוא מתרומם בהם טפח מן הקרקע ומרחף.

אילו היה בידי, הייתי כותב את כל המעשים שלי בניגון של אמונה, אבל מה אעשה שאותו ניגון פעמים נגלֶה לי ופעמים נכסֶה ממני, פעמים מאיר לי ופעמים מסתתר. אבל באותם רגעים שהוא נגלֶה לי, לא בזכותי אלא בחסדו יתברך, באותם רגעים אני טובל את קולמוסי, ומִדְּיוֹ של אמונה אני רוקם את מעשי.

כמה חיבוטים וגלגולים וכמה ייסורים עובר הסופר מששרטו מאורעות הימים שריטות עמוקות בנפשו. כמה יתססו בו הכאבים עד שיפרצו. לעולם אין הוא יודע מה יפרוץ, איך יפרוץ ואימתי יפרוץ.

נדמה לו ליוצר ששט הוא בדמיונו למרחקים ושולח את גיבוריו לקצווי ארץ, אבל באמת חותר הוא למעמקי נפשו שלו. העמל מייסר הוא. ההכרח לפגוש בדרך העבודה את הטיט והרפש. היגיעה לגבור על הזיוף העצמי קשה היא מנשוא, אבל השכר לפי הצער. וכשפורץ זרם דקיק של יצירה חיה מיטהרת הנשמה, מתמלא היוצר שמחה שאין אני מכיר דוגמתה בעולם. ברגע כזה של השראה מבקש אתה כמעט לעוף, והמלים באות אליך ומתחננות: קח אותנו. הננו. יפי הלשון שובה אותך, הדמיון מרפרף לך.

אותה שעה אין אתה חושב על כלום. לא על מי שיקרא אותך, ולא על מי שיסרב להאמין לך. אתה מרחף מעליהם.

אותה שעה באים הגיבורים ומגלגלים את מעשיהם לפניך, כאומרים: לא כך היה מעשה? וכי אפשר בכלל שאחרת היה? אין שעה יפה מזו."