רומן חדש פרי עטו של הסופר חיים סבתו | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"לעובדות אלה השלכות פילוסופיות עמוקות הנוגעות לא רק למגבלותיהם של מכונות כגון מחשבים, אלא גם למגבלותינו שלנו כיצורים בעלי מסה סופית"

המחשב אינו כל-יכול
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
רומן חדש פרי עטו של הסופר חיים סבתו

רומן חדש פרי עטו של הסופר חיים סבתו


 

סיפור אובדנה של ילדות הוא סיפור קנייתה של מולדת חדשה, אחת, על תקוותיה, על ייסוריה, על האמת, שתמיד היא קצת, או הרבה, מסתתרת בה. ועל הסיפור הזה כולו שפוך חן מיוחד, הוא החן של פתרון חידת גלגולו של ניגון – חסידי? מזרחי? צברי?

בשפריר חביון, הרומן החמישי של חיים סבתו, יפגיש את רבבות קוראיו עם פנים מוכרות מתיאום כוונות ומסיפוריו הראשונים באמת מארץ תצמח. וגם עם פנים אחרות, מפתיעות, ברשת מיוחדת של קשרים. 

 

  "יום אחד אבא שב מעבודתו, הסלים ממחנה יהודה עוד בידו, ראש תרנגולת ואגודות שום ובצלים מבצבצים מאחד מהם, והוא מכריז בקול חג: בשבוע הבא אנחנו הולכים לבנייני האומה. תערוכת העשור למדינת ישראל. רכשתי כרטיסים בהנחה מוועד העובדים של הדואר. והוא מראה לנו כרטיסים כחולים חגיגיים עם מסגרת של זהב ואותיות סת"ם כתובות עליהן: תערוכת העשור. הופתעתי. תערוכה? מה פתאום? כרטיסים? מיום שעלינו לארץ ישראל לא הלכנו לתערוכות או להופעות. למי היה פנאי?

חייבים ללכת לתערוכה הזאת, כך אמר אבא, זו תערוכת העשור למדינה שלנו, מדינת ישראל.

 ליבו של אבא רגש היה מכול מה שראה בארץ ישראל. כשירדנו מהאוניה מולדת בחיפה בשעת לילה מאוחרת, עמוסים במזוודות וטרודים בדאגות, כמעט מבוהלים, ראה אבא ליד הרציף חייל של חיל הים במדים לבנים. עיניו דמעו. ראה שאני מביט בו דואג, אמר לי וקולו חנוק, חייל יהודי, חייל יהודי, צבא ישראל.

בבית מזמיל ראינו שני ילדים משחקים בכדור. משוחחים בעברית תוך כדי משחקם. במצרים דיברו בלשון הקודש רק בבית הכנסת ובבית המדרש.

אבא קרב אליהם נלהב ושאל בהשתאות: מה אמרתם?

הילד השיב לו מיד: מה איכפת לך?

לשון הקודש, אמר אבא, לשון הקודש. ארץ ישראל.

אפילו כשקנה פירות בשוק אמר למוכרים: ארץ ישראל נותנת פירותיה לבניה בעין יפה. מאירה לנו פניה.

חייבים ללכת לתערוכת העשור, אמר אבא, זאת הארץ שלנו. ארץ ישראל. הרבה שנים חכינו לה. הארת פנים. הארת פנים.

 

הלכנו עם אבא לבנייני האומה. המונים נדחפו בשער. נדחקנו הרבה בחום הקיץ ובתור מייגע עד שנכנסנו. האולמות חדשים היו. מרווחים ומוארים. נראו לי אז ענקיים, כמעט אינסופיים. הצבע הטרי עוד ניכר עליהם. במקום אחד עוד ראינו סולם שנשכח ודלי עם שאריות סיד ומברשת תלוי על שליבה שלו. אשכולות דגלי כחול לבן עמדו בכל פינה, הספרה עשר הופיעה בכל צורה והקירות מלאו תמונות ענקיות. תור גדול של אנשים השתרך לפני כל תמונה, דוחפים ומתלוננים. סבלנות, סבלנות, צעקו אחד לשני כשהם דוחפים. סבלנות. זאת המלה הראשונה בעברית שלמדה גברת שחיבר בארץ. גברת ג'מילה שחיבר עלתה איתנו ממצרים לבית מזמיל, והכול היה חדש לה. חייה מרירים היו, אבל מיתקה אותן בבדיחות עוקצניות. כששאלתי אותה מה זאת ארץ ישראל?

 השיבה לי: אתה לא יודע? לבניה וסבלנות.

אבא התעכב ליד כל תמונה, מתאמץ לקרוא את הכתוב בעברית ולהראות לנו, ואני, הכול התערבב שם בראשי. הכרזת המדינה, וההצבעה באו"ם, ותמונות חיילים צועדים בסך, ופועלים שזופים בגופיות וכובעי טמבל חוצבים הרים וסוללים כבישים, זיעה נוטפת ממצחם ואושר נסוך על פניהם, דוכני מיץ תפוזים או אשכוליות למכירה יחד עם כעכי בייגלה גדולים שגבישי מלח מפוזרים עליהם, והמון מבקרים מצטופפים ודוחפים מכאן ומכאן. בעיקר דואגים היינו שלא נאבד בהמולה. אוחזים איש בידו של אחיו. אבא חשב שאנחנו נרגשים מן התערוכה, אבל אני לא הבנתי הרבה. כל הזמן רק חשבתי איך נצליח לצאת מכאן.

 שם ראיתי על הקיר תמונה גדולה של חלוצים רוקדים במכנסיים קצרים ובבלורית מתנפנפת. שרים בדביקות סוחפת. מפינת האולם נשמעה נגינת אקורדיון וקול שיר המלווה את החלוצים הרוקדים בתמונה.

רד הלילה, רב שירנו, הבוקע לשמים, שובי שובי הורתנו מחודשת שבעתיים. כי עוד נמשכת השרשרת...

 מי זאת הורתנו שמצפים לה כל כך שתשוב? ומה היא השרשרת? שאלתי את עצמי. לא הבנתי, אבל השיר, הניגון והריקוד נכנסו לליבי. ידעתי, השיר הזה, הניגון הזה, והריקוד של החלוצים, הם ארץ ישראל, כמו החרוב במעברה, והתאנים של עין כרם והסברס של מלחה, כמו הכלניות והרקפות, וכמו הדסה הקטנה. אני יודע. זאת ארץ ישראל. כמו השיר הראשון בעברית שלמדנו בארץ כמה ימים אחר שעלינו ממצרים. דודה נחמה אספה אותנו הילדים ולימדה: שיבולת בשדה כורעה ברוח, מעומס גרעינים כי רב. למי משתחווה השיבולת בשדות ארץ ישראל? חשבתי. ודאי היא מתפללת. דודה נחמה נעלמה בילדותה מן הבית בקהיר. הוריה חיפשו אחריה בכל מקום. אחר זמן נודע שקבוצת ילדים ברחה עם מדריך מארץ ישראל והגיעה לקיבוץ בארות יצחק. היא ודאי יודעת מה זה ארץ ישראל. שיבולת בשדה כורעה ברוח היא ארץ ישראל."