נשמעה קריאת הקוקייה! | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"אני חושב שאי השפיות של גדל - כי במובן מסוים הוא ללא ספק בלתי שפוי - היא המחיר שהוא שילם על כך שהגיע קרוב מדי לאמת בצורתה המוחלטת... אנשים כמוהו עברו על המידה המקובלת; הם רכשו ידע שהוא למעלה מן הנחוץ לאדם, ועל ההיבריס הזה עליהם לשלם."

הדוד פטרוס והשערת גולדבך
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
נשמעה קריאת הקוקייה!

נשמעה קריאת הקוקייה!


הכירו את קורמורן סטרייק, החוקר הפרטי שנשכר על ידי אחיה של הדוגמנית היפיפייה כדי לחקור את נסיבות מותה המסתוריות. והכירו את רובין, המזכירה הזמנית ועוד דמויות שיפרצו אל חייכם בסערה כה עזה כך שלא תוכלו להניח את הספר מידיכם עד שתבינו מי נגד מי ולמה. ככה נפתח הספר קריאת הקוקייה

"אם כי עשרים וחמש שנות חייה של רובין אֵלָקוֹט לא נעדרו בשום אופן דרמות ותקריות, עד אז מעולם לא אירע שהתעוררה בידיעה ודאית שתזכור עד אחרון ימיה את היום שלפניה.

זמן קצר אחרי חצות, חברהּ לאורך זמן, מתיו, הציע לה נישואים מתחת לפסל אֵרוֹס שבאמצע כיכר פיקדילי. בהקלה המסוחררת שלאחר שנתנה את הסכמתה, הוא הודה שתיכנן לזרוק את השאלה במסעדה התאילנדית שבה אכלו זה עתה ארוחת ערב, אבל לא צפה מראש את הזוג השקט שלצידם, שצותת לכל פרטי השיחה שלהם. על כן הוא הציע טיול רגלי ברחובות המחשיכים, למרות מחאותיה של רובין ששניהם צריכים לקום מוקדם למחרת, ולבסוף נתקף השראה והוליך אותה, נבוך ומבולבל, אל מדרגות הפסל. שם, כשהוא זורה לרוח כל שמץ של זהירות (באופן בלתי מתיוּאי בעליל), הוא הציע לה נישואים, על ברך אחת, לפני שלושה אביונים חסרי כול שהתכרבלו על המדרגות, חולקים מה שנראה כבקבוק כוהל.

בעיני רובין היתה זו הצעת הנישואים המושלמת ביותר מאז ומעולם, בכל דברי ימי מוסד הנישואים. אפילו היתה לו טבעת בכיס, ועכשיו היא ענדה אותה; ספיר עם שני יהלומים, שהתאימה בדיוק, וכל הדרך העירה היא לא חדלה לנעוץ בה מבט, על ידה שנחה בחיקה. לה ולמתיו היה עכשיו סיפור לספר, סיפור משפחתי מצחיק, מהסוג שאנשים מספרים לילדים שלהם, שבו התוכנית שלו (היא אהבה את זה שהוא תיכנן הכול) השתבשה ונהפכה למשהו ספונטני. היא אהבה את הקבצנים, ואת הירח, ואת מתיו, מוכה חרדה ואובד עצות, על ברך אחת; היא אהבה את אֵרוֹס, ואת פיקדילי הישנה והמלוכלכת, ואת המונית השחורה שלקחו הביתה לקְלפּהם. היא היתה, האמת, קרובה למדי לחוש אהבה כלפי לונדון כולה, שלא התחבבה עליה עד עכשיו, בחודש שגרה בה. אפילו עמיתיה הקבועים לנסיעה, הדחוסים עכשיו סביבה בקרון הרכבת התחתית, חיוורים ושוחרי מדון ככל שהיו, הוזהבו בזיו הטבעת, וכשיצאה אל אור היום הצונן של חודש מרץ בתחנת הרכבת התתקרקעית בטוֹטנהם קוֹרט רוֹאְד, היא ליטפה באגודל את הצד הפנימי של פס הפלטינה, וחוותה התפרצות של אושר כשעלה בדעתה שאולי תקנה איזה מגזין לכלות בהפסקת הצהריים.

עיני גברים השתהו על גופה כשפילסה דרך בין העבודות בכביש שבקצה המרוחק של רחוב אוקספורד, נעזרת בפיסת נייר שבידה הימנית. רובין, על פי כל קנה מידה, היתה בחורה נאה: גבוהה ויפת חמוּקַיים, עם שיער ארוך בצבע בלונד תות שגלש בגלים כשהאיצה את צעדיה, והאוויר הצונן הוסיף צבע ללחייה החיוורות. זה היה היום הראשון במשימת מזכירוּת של שבוע ימים. היא עבדה במשרות זמניות מעין זו מאז שעברה לגור עם מתיו בלונדון, אם כי לא התכוונה להמשיך בזה עוד הרבה; חיכתה לה עכשיו סדרה של מה שכינתה ראיונות עבודה "פְּרוֹפֶּר".

החלק המאתגר ביותר בעבודות המזדמנות וחסרות ההשראה האלה היה פעמים רבות איתור המשרד. לונדון, אחרי העיירה הקטנה ביוֹרקשייר שממנה באה, היתה ענקית, מסובכת וקשה לפיצוח. מתיו אמר לה לא להסתובב עם האף תקוע במפת הרחובות, התנהגות שתגרום לה להיראות תיירת ותיתן הרגשה שהיא טרף קל; לכן הסתמכה, לעיתים קרובות למדי, על מפות עשויות ברישול שהכין לה מישהו בסוכנות הכוח אדם. היא לא היתה משוכנעת שאלה גרמו לה להיראות דווקא כבת לונדון מלידה.

מתרסי המתכת וקירות הפלסטיק הקשיח הכחולים שהקיפו את אתר העבודות הקשו עוד יותר לראות לאן עליה ללכת, כי טישטשו חצי מציוני הדרך הרשומים על הנייר שבידה. היא חצתה את הכביש המבוקע לפני בניין משרדים נישא, שנקרא במפה שלה "סֶנְטֶר פּוֹינטודמה לוואפל בטון ענקי עם שבכה דחוסה של חלונות רבועים אחידים, ועשתה את דרכה בכיוון המשוער של רחוב דנמרק.

היא הגיעה אליו כמעט במקרה, הלכה בסמטה צרה ושמה דנמרק פְּלֵייס ויצאה אל רחוב קצר מלא חלונות ראווה מלהיבים, עמוסים גיטרות, כלי קלידים וכל סוג של חפצי נגינה. מתרסים אדומים ולבנים הקיפו עוד בור פתוח בכביש, ופועלים בז'קטים זרחניים בירכו אותה לשלום בבוקר טוב של שריקות בעזרת אצבעות, שרובין העמידה פנים שהיא לא שומעת.

היא בחנה את שעונה. מאחר שהותירה לה כרגיל מרווח ביטחון במקרה שתתעה בדרך, עוד היה לפניה רבע שעה. הַכּניסה הצבועה בשחור וחסרת הייחוד למשרד שחיפשה היתה משמאלו של "12 בר קפה"; שמו של שוכן המשרד נכתב על פיסה מצ'וקמקת של נייר שורות, שהוצמדה בנייר דבק שקוף לצד הזמזם לקומה השנייה. ביום רגיל, בלי הטבעת החדשה הנוצצת לה על האצבע, זה עשוי היה להיראות לה דוחה; אבל היום, הנייר המלוכלך והצבע המתקלף על הדלת היו, כמו הקבצנים בלילה שעבר, פשוט פרטים ציוריים בתפאורת הרקע לעלילת האהבה המפוארת שלה. היא הציצה שוב בשעון (הספיר ניצנצה וליבה החסיר פעימה; היא תראה את האבן הזאת מנצנצת כל ימי חייה), ואז החליטה, בפרץ של התעלות, להקדים להופיע, ולהפגין להיטות לְעבודה שלא הזיזה לה כהוא זה.

היא בדיוק שלחה את ידה אל הפעמון כשהדלת השחורה נהדפה לרווחה מבפנים ואישה פרצה החוצה אל הרחוב. לשנייה נייחת ומוזרה הסתכלו שתיהן זו בעיניה של זו, שתיהן בולמות את גופן כדי להימנע מהתנגשות. באותו בוקר קסום היו חושיה של רובין מחודדים במידה יוצאת דופן; שבריר השנייה שבו ראתה את הפנים הלבנות ההן הותיר בה רושם כזה, עד שחשבה, רגעים אחר כך, כשהצליחו לחמוק ממגע זו עם זו במרחק סנטימטר, אחרי שהאישה הכהה מיהרה לדרכה לאורך הרחוב, פנתה בפינה ונעלמה מן העין, כי היתה יכולה לצייר אותה לפרטים מהזיכרון. מה שנטבע בזיכרון היה לא רק היופי היוצא מגדר הרגיל של הפרצוף, אלא הבעת הפנים: אחוזת חימה, ועם זאת, באופן מוזר, משולהבת

רובין תפסה בדלת לפני שנסגרה על חדר המדרגות הקדורני. גרם מדרגות מתכת נושן התפתל מעלה סביב כלוב מעלית עתיק לא פחות. היא התרכזה בהשגחה על עקביה הגבוהים, שלא ייתפסו בעיקולי מדרגות המתכת, עלתה אל הקומה הראשונה, חלפה על פני דלת ועליה כרזה ממוסגרת בציפוי לָמינציה עם הכתובת "קְרָאוּדי גְרָפיקס", והמשיכה לטפס. רק כשהגיעה אל דלת זכוכית שבקומה מעל קלטה רובין, בפעם הראשונה, לאיזה מין בית עסק נשלחה לסייע. אף אחד בסוכנות לא אמר לה. השם שהופיע על הנייר שלצד הזמזם למטה נחרת בזגוגית: "ק.ב. סְטְרַייק", ותחתיו המילים "בלש פרטי".

רובין עמדה בלי נוע, בפה פתוח מעט, וחוותה הרף עין קצר של פליאה שאף לא אחד מבין מכיריה לא היה מסוגל להבין. היא מעולם לא גילתה לנפש חיה (אפילו למתיו) את המשאלה הילדותית שטיפחה בסוד כל חייה. ושדבר כזה יקרה דווקא היום מכל הימים! היא הרגישה כאילו אלוהים קורץ לה (וגם זה איכשהו התקשר אצלה לקסמו של היום; עם מתיו, והטבעת; אם כי, אם שוקלים זאת כראוי, אין שום קשר בין הדברים).

היא ניגשה אטאט אל הדלת החרותה, מתענגת על טעמו של הרגע. היא מתחה את ידה השמאלית (הספיר כהה עכשיו, באור העמום הזהאל הידית; אבל לפני שנגעה בה, דלת הזכוכית נהדפה לרווחה גם היא.

הפעם לא היה שום כמעט. מאה ואחד קילוגרמים עיוורים של זָכָר סתור שיער נחבטו בה בכוח; רובין הוטחה בתנופה, תיק מתעופף, זרועות מתנפנפות ככנפי טחנת רוח, אחורה אל הרִיק שמעבר לגרם המדרגות הקטלני"